על משלים ועכברים

חגית בנזימן | 28 בדצמבר 2021
הטקסט הושמע באירוע "משלים" בבית ביאליק, 9.12.2021, לכבוד צאת הנוסח העברי החדש של חגית בנזימן למשלי איבן קרילוב ויעקב שטיינברג, שיצאו בהוצאת כרמל. הוא מתפרסם כאן בעקבות פניית "הזירה הלשונית"

חגית בנזימן מביאה נוסח חדש למשלי קרילוב ושטיינבַרג, שתורגמו לפני שנים על ידי חנניה רייכמן. מסעה אל הנוסח החדש מחזיר אותה אל ילדותה, אל השירים ששר לה אביה, ואל ספרי הילדים שכתבה, הקרובים ברוחם למשלים של פעם

בסיומו של ספר המשלים של קרילוב בנוסח העברי החדש שלי כתבתי מעין משל משֶלִי, שבו סיפרתי בחרוזים על תלאותיו של קרילוב כאשר ניסה להוציא את ספר המשלים שלו. המשל מספר גם על התלונות של החיות עליהן כתב קרילוב כנגד השימוש שלו בהן במשליו. הוא מסתיים בשורות הבאות: "בסוף הוסכם שם על פשרה/ בכל עניין לשון הרע./ והוא פרסם מין הצהרה/ ובה הסבר והבהרה/ כי כשתיאר חיות עם אופי/ שעיקרו שלילה ודופי/ היה לו סתם רצון לבדות/ ולא ביסס זאת על עובדות./ והחיות ברוחב לב/ גם השועל, גם הזאב,/ התנהגו ברוב חמלה/ ומחלו על העוולה".

השיר הזה משקף כמה הייתי מחוברת לקרילוב כשעבדתי על המשלים. הרי עשיתי בשיר הזה איזה חיבור בינו לביני, כאילו היינו ישות אחת. מין שעטנז. ברור שתלונותיהן של החיות יכולות היו להיות מופנות רק אליו ולא אלי, שהרי הוא שכתב את המשלים. אבל כל החרדות אם יימצא אדם נאור אשר יוציא את הספר לאור היו שלי, וגם החששות אם פה ושם יצא חרוז קצת מגושם הן שלי.

העבודה על המשלים גרמה לי הרבה שמחה. יש במשלים שילוב מרתק בין חשיבה לבין רגש, בין רצינות לבין הומור, בין עמקות לבין קלילות, וניסוחם מחדש היווה לי אתגר אינטלקטואלי וחוויה רגשית. העיסוק הזה אפשר לי להתמסר לעבודת החריזה שכל כך אהובה עלי, ולמשחקי לשון, שבעיניי אין שעשוע מהנה יותר מהם. בשבילי כל שורה, כל מציאת חרוז הן בבחינת אתגר חדש, כמו חיפוש פתרון לחידה. בכל פעם שאני מוצאת את הפתרון אני מופתעת מחדש, חווה איזו התרגשות ופליאה, כאילו מצאתי אוצר שלא ידעתי שחבוי בתוכי.

בשונה מתרגום שירה המצריך דיוק רב, הקפדה על כל ניואנס ועל כל קונוטציה, הניסוח החדש של המשלים מאפשר על פי תפיסתי מידה רבה של חופש. בכל משל ומשל הייתי, כמובן, צמודה לתוכן, להתגלגלותה של העלילה עד לקו הסיום, שהוא נקודת השיא או מוסר ההשכל. עם זאת נטלתי לעצמי מידה של חופש להוסיף פרטים שוליים קטנים, לתבל בנימה של הומור ושעשועי לשון, לרענן ולשנות הקשרים ישנים להקשרים עכשוויים.

הנה דוגמה: במשל "הקוף והמשקפיים" תיאר קרילוב קוף כבד ראייה הרוכש משקפיים אבל מניח אותם על הזנב, האוזניים והכתפיים, ומתפלא שהראייה שלו לא השתפרה. אני גלגלתי את אותו סיפור, אולם אצלי השתרבבו אל תוך המשל גם המונחים קטרקט, אופטומטריסט, וסיפרתי גם על קשייו של הקוף לפלות כנים מקופיפיו הקטנטנים. את זאת לא עשה קרילוב. הנה דוגמה נוספת: במשל של שטיינבַרג "הכידון והמחט" הוא מספר על דו שיח בין כידון המתגאה ביכולתו לדקור אנשים, לבין המחט הדוקרת בדים. בנוסח שלי זהו אותו דו שיח, אך המחט אצל שטיינברג לא ציינה דווקא ש"עשר חצאיות עד כה/ היא תפרה מבד טריקו". המחט גם לא הציגה לכידון דווקא את השאלה המתריסה "האם יש לו איזה פטנט/ איך לדקור את הברזנט", וברור שמשחק הלשון ששילבתי באמצעות המונח "סיפורי בדים" אינו יכול להופיע ביידיש, וגם אינו מופיע בתרגומו של חנניה רייכמן לשטיינברג. כפל הלשון הזה בין סיפוריהם של בדים לסיפורי בדיה נראה לי מתבקש וגרם לי הנאה.

מי העכבר, מי הארי?

יש בעבודה על המשלים גם טעם נוסף. הוא קשור למסורת, להמשכיות ולרצף. כשהחלטתי לפני כמה שנים להלביש את משלי קרילוב בלבוש חדש, שיהיה נגיש גם לילדיי ולנכדיי, נראה היה לי כי זו החלטה פתאומית שצצה בין יום, יש מאין. בעודי עובדת על המשלים נזכרתי כי שנים קודם לכן קניתי לאחד מילדיי, ליותם, את המהדורה ה-26 של המשלים בתרגומו של חנניה רייכמן. יותם הוא שהזכיר לי שצירפתי הקדשה משלי לספר המשלים. את זה לא זכרתי.

וזו לשון ההקדשה: "עכבר הכפר ביקש להיות/ ממש כמו מלך החיות./ הלך כעוג,/ למד לשאוג/ וכך זכה לתהילה –/ אמרו שהוא שואג נפלא./ אך יום אחד אותו עכבר/ פגש אי-שם בשדה הבר/ ככה, באופן די מקרי,/ את הארי המקורי./ וכשההוא התחיל לשאוג –/ עכבר הכפר פשוט נמוג –/ שתק כדג/ ולא שאג/ כי הוא הרגיש/ ממש נלעג./ והנמשל הרי ברי –/ מי העכבר, מי הארי./ ולי – מול רייכמן וקרילוב –/ מוטב פשוט שלא לכתוב".

המפגש עתה עם ההקדשה הזו, אותה כתבתי 13 שנים קודם לכן, ריגש אותי מאד. לא זו  בלבד שהתבהר לי פתאום שאני מעזה לעשות דבר שקודם לכן הרגשתי שהוא מעבר ליכולתי, אלא שהתוודעתי לכך שההחלטה לתרגם את המשלים, שנראה היה לי שצצה בן יום, נעוצה כבר אי שם בעבר. כאילו עברה איזה תהליך של אינקובציה, ומה שאני עושה בהווה מקנן בי מבלי דעת כבר שנים רבות.

הסתבר לי יותר ויותר שאני מושכת איתי איזה חוט, טווה איתו איזו רקמה חדשה, אך הוא קשור אי שם לעבר, ויש לי צורך להחזיק בו ולשמר אותו. השמירה הזו על רצף, על המשכיות, אינה תוצאה של איזו כוונה מודעת או תכנון מושכל, אלא של צורך פנימי שניהל אותי, שלא היה מודע לי, והסתבר לי רק לאחר מעשה.

בגילי אני מוצאת שיש משהו הרבה יותר מרתק בהתבוננות לאחור מאשר קדימה, ואני לומדת רבות מהתבוננות מחודשת בטקסטים שכתבתי בעבר. בהתבוננות הזו לאחור הסתבר לי שלא רק הרצון לתרגם ולעבד את המשלים הללו קינן בי כבר שנים, אלא שמבלי דעת, מבלי לתכנן זאת, מבלי להתכוון לכך, עשיתי דברים דומים קודם לכן. כתבתי ספרי ילדים שהם דמויי משלים. סיפורים מחורזים, שגיבוריהם הם בעלי-חיים, ואני מגלגלת באמצעותם בדרך האנשה מסרים רגשיים, אנושיים וחברתיים. אביא כמה דוגמאות.

אין מנוח בתיבה של נוח

כשרציתי לספר סיפור על האפשרות ליצור יחסי אחווה בין דמויות העוינות זו את זו, ועל האפשרות ליישב סכסוכים בין אויבים, נשענתי על סיפור תיבת נוח, וכתבתי את הספר "בתיבה אחת". ניסיתי לדמיין ולספר, בחרוזים, כמובן, את מה שלא סופר בסיפור המבול. איך קיבלו החיות השונות, כל אחת על פי אופייה, את הבשורה על כך שעומד לרדת מבול. תיארתי את נובח, כלבו של נוח, מתבונן במתרחש: "מחלון התיבה ראה נובח/ את כל ההמון הגועש/ הסתכל הוא זמן רב בערב הרב/ הסתכל וחשב: איך נחיה פה יחדיו?/ איך נוכל למצוא מנוח/ בתיבה שבנה לנו נוח?". מסתבר שבשעת משבר חדלו המחלוקות בין זאבים וכבשים, חתולים וכלבים, שועלים ותרנגולות, וכולם שיתפו פעולה אלה עם אלה עד שתם המבול. כשתם המבול חזרה העוינות. ביציאה מהתיבה "רבים אז החלו לדחוף/ בלי תור, בלי משמעת וצדק/ פיל ענק שעמד אחרון/ התקדם בדחיפות של חדק", וכך הלאה.

כמה מן השאלות שבהן טיפלתי בספר הזה העסיקו אותי, על פי זכרוני, כבר בילדותי, כשנחשפתי לראשונה לסיפור התיבה בספר בראשית. ריחמתי על היון שהיונה נטשה אותו ולא שבה לתיבה. בספר על התיבה התחברתי למצוקתו. כאשר היונה, זוגתו, לא שבה לתיבה, כשכל החיות קפצו ורקדו בשמחה, הוא, היון, "עמד לו בצד/ לא קפץ. לא רקד/ רק אמר בלבו: אללי!/ האמנם לא תשוב היא אליי?/ הבגלל כברת יבשה/ היא אותי שכחה ונטשה?". מכל מקום, זהו סיפור משל משֶלי, שנכתב לפני שנים רבות ונשען ומחייה סיפור תנכי מוכר.

כשרציתי לספר על חווייתו של ילד מאומץ, ועל חווייתם של הורים מאמצים, סיפרתי מחדש את הסיפור המוכר על הברווזון המכוער. בספר "גע-גועים" (געגועים מלשון לגעגע כמו ברווז, וגם להתגעגע), סיפרתי סיפור שונה על הברווזון המכוער. בסיפור שלי הברווזון השונה, שהיה למעשה ברבור, יוצא לדרך, למסע, לחפש מי הם הוריו, לאן הוא שייך. אבל גם אחרי שהתברר לו שהוא ברבור, וגם אחרי שפגש את הוריו מולידיו, הוא לא שמח וגאה בחלקו כמו בסיפור המקורי, אלא חש מועקה גדולה. שם, בין הברבורים, "בימים הוא שוטט לבדו באגם/ בלילות לא נרדם./ את עיניו לא עצם./ לא אכל, לא שתה/ ורזה ורזה./ כה חסרה לו פתאום האם ברווזה./ חסרו לו פתאום/ גם אביו ואחיו/ והבית ההוא שעזב/ חסר לו על כל ברווזיו".

הברבור חוזר לברווזים, להורים המאמצים שלא חדלו לחכות לשובו: "הוא קרב וקרב/ וזיהה את הוריו/ וגם הם ממרחק/ כמו בן רגע זיהו/ ואמרו זה לזו:/ אין ספק כי זה הוא./ ... / וסוף הסיפור/ הן ברור מעצמו./ הוא נשאר בבריכה/ עם אביו ואימו./ הנשאר הוא שונה?/ בוודאי! זה ברור./ הן גדל כברווז/ אך נולד כברבור./ אם תרצו לברר/ אם הוא שם מאושר/ עִברו שם בערב/ שִמעו איך הוא שר".

כשרציתי לדבר בשבחן של מסירות ואהבה הורית, כתבתי את הספר "שלגייה ואהבת הגמדים". שבתי אל האגדה שכולנו מכירים, אבל בספר שלי שלגייה אינה מונחת בארון זכוכית קר ומנוכר. הגמדים המטפלים נמצאים כל העת סביבה. היא מתעוררת לא בזכות נשיקתו של הנסיך, אלא בראש ובראשונה בזכות מסירותם האינסופית של הגמדים, אותם גמדים שהעניקו לה אהבה וטיפלו בה גם כשהייתה שקועה בתרדמת, גם כשלא יכלה להשיב להם אהבה, ושוב ושוב חזרו וביקשו: "חזרי – אָמרו – אל גמדייך./ הן אי אפשר פה בלעדייך". המסירות הזו של הגמדים, של הורים, של דמויות מטפלות יכולה לחולל פלאים. 

האגדות הללו שונות זו מזו. המסרים שונים, אך יש בהן משהו מהמשותף. ברובד מהותי ועמוק יותר הבנתי שהמשותף לאגדות הללו ולעיבודם של המשלים הוא לא רק ההישענות על בעלי חיים ועל יצורים דמיוניים כדי לספר סיפור אנושי משמעותי, אלא שמבחינתי יש בזה איזשהו צורך לשמר סיפורי ילדות. זה הצורך שלי לשמר את העבר, לחזור למחוזות ילדותי, לא להתחיל יש מאין. כשם שהמשלים משתמרים ונשארים בני קיימא מעבר לזמן, כשם שהאגדות הללו שנשענתי עליהן משתמרות במהלך השנים, כך גם בי עצמי משתמרים משקעים שאני שבה אליהם שוב ושוב, ומעבדת אותם בדרכי. מחַיה אותם, משחזרת, מרעננת, מפיחה בהם רוח חדשה, ושומרת על רצף.

תקע יוקטן בשופרו

לפני 35 שנה כתבתי ספר ילדים, מחורז, כמובן, שנקרא "יוקטן צובע את השמים". בשונה מהספרים הקודמים שהזכרתי, זה לא היה ספר שעלילתו נשענת על יצירה קודמת. זהו כביכול סיפור שמתחיל יש מאין. הספר מתחיל בתלונתה של קרן השמש בפני אמה: "למה אמא פה סביב/ יש רק צֹהַב כזה מצהיב?". לכך מתלווה תלונה של טיפות המים, השואלות את הענן למה אצלן "בענן הכל אפל?/ אפור, שחור, וערפל?". יוקטן הגמד שומע את תלונת קרן השמש ואת תלונת הטיפות שבענן, "ומחליט לצאת לטבע/ שם לאסוף גוונים וצבע/ ולתיתם במתנה/ לשמש ולעננה". לאחר שהוא אוסף את ששת הצבעים, קרני השמש וטיפות המים שבענן יוצאות לקראתו, הוא מפזר את הצבעים, "וכשרצו כולם לגשת/ הופיעה בשמים קשת".

זהו כביכול סיפור שאיננו נשען על יצירה קודמת, אך לאחר זמן רב, בהתבוננות לאחור, הבנתי פתאום שבסיפור הזה חזרתי לבית הוריי. חיברתי בו בין סיפוריה של אמי לבין שיריו של אבי. אמי נהגה לספר לנו בילדותנו על קרן השמש שירדה להציץ בעולם כדי להתבונן בו, ולבחור מה כדאי לה לחקות ולבנות שם בעולמה שלמעלה. אבי כתב לנו שירים מחורזים שלא פורסמו בשום מקום אבל אנחנו, כילדים, גדלנו עליהם, ועד היום הם חרותים בי. ביניהם היה גם השיר על יוקטן. לא יוקטן הצובע את השמים. יוקטן אחר. כך, כעבור שנים, הנבטים הללו שנזרעו בבית הוריי, שהיו חבויים בתוכי, בצבצו לפתע והתעוררו מחדש לחיים. זו הייתה אולי התובנה המשמעותית והמרגשת ביותר שחוויתי על המורשת, הרצף, והחיבור בין עבר והווה.

בסופו של הספר הראשון שכתבתי, "כשאמא היתה קטנה", מופיע השיר הבא: "כשאני אהיה גדול/ ממש ממש כבר איש/ אז תהיה לי מכונית/ נוסעת על הכביש./ אני אקשיב לחדשות/ בערב, במרפסת,/ וגם אבין מלים קשות/ כמו "ממשלה" ו"כנסת"./ ואסתכל בטלוויזיה/ אפילו ב"מבט"/ וגם אזמין המון אורחים/ במוצאי שבת./ אני אלך להצגה/ של תאטרון "הבימה"/ ואם יהיה חשוך בחוץ/ אני אחזור אל אמא".

איך לא הבחנתי אז, כשכתבתי את השיר הזה, שהוא בצורה זו או אחרת ואריאציה על השיר שאבי חיבר ודקלם לנו בילדותנו:  "תקע יוקטן בשופרו/ יוקטן מירושלים./ נטל מקלו ותרמילו/ וַיֵרֵד למצרים./ ולאימו הוא כך אמר:/ הולך אני אל המדבר./ משם אבוא/ לבית פרעה/ אסיר כתרו/ מעל ראשו/ ועוד לפני ראש השנה/ לך אביאנו מתנה./ הלך יוקטן שעה ורבע/ וכבר הגיע לבאר שבע/ אך שם עמד לו לשטן/ עוג מלך ארץ הבשן/ ולמען לא יריב עמו/ חזר יוקטן לבית אימו".

כך, בעקבות הכתיבה המודעת, התגלה לי בהדרגה משהו על מקורותיי ומניעיי הלא מודעים. כך הביאו אותי המשלים ממחשבות על הדור הבא למחשבות על הדור הקודם. והנה אני עצמי הולכת קדימה ואחורה. כמו הילד בשיר שכתבתי וכמו יוקטן, יוצאת מדי פעם לדרך. הולכת קדימה, מחפשת כתרים, אך חוזרת תמיד אל הסיפורים הישנים, אל בית הוריי, אל הבית שבניתי עם עוזי, אל הבית שלנו עם ילדינו ונכדינו, ונָעָה בין בתי השיר.


1
תגיות :
תמונה ראשית