משעול בלב שדות, ילדה בטנק ודמו של רועי

יערה בר-און | 01 ביוני 2021
המאמר הופיע לראשונה בספר "שורש הדברים: עיון מחודש בשאלות עם וחברה" שהוקדש ליאיר צבן, כתר 2005

יערה בר-און מוצאת בשירי נעמי שמר, לאה גולדברג ומאיר אריאל וגם בנאום מיתולוגי של משה דיין את סיפורה של ארץ ישראל, שנפרדה מהרומנטיקה של שדות התלתן ושדרות הברושים, ובחרה באפשרות הקשה של החיים על החרב

 

"כל הכוכבים דולקים הלילה כאן/ ובדשא שרה ממטרה/ הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם/ בין הפרדסים והשדרה.// במשעול בלב שדות/ זוג פוסע לבדו/ וידה בתוך ידו/ כברכת-שלום".

הנה תמציתו של היופי הישראלי הישן, בשירה של נעמי שמר: כוכבים בחוץ, שירת הממטרה, הדשא הפרדסים והשדרה, משעול בלב שדות. במרחב פתוח, אינסופי, רק שמים מעל ואדמה מתחת, זוג לא נשוי שאינו ספון בחדריו; גן עדן טרום-נחש. אנחנו, כעץ וכחיית השדה, מתמסרים קודם כל למתקפה הטוטלית על החושים: מראה ירוק-זהוב, לעתים מעורב באפור-לבן-כחול, ריחות של מלוח על המים ופריחת הרימונים המופלאה, מגע העשב הרטוב בכף הרגל היחפה, דבש התאנה ומתק החרוב, קול הממטרות והתנים המייללים. וגם: חורשת האקליפטוס, הגשר והסירה, שדות התלתן ושדות הזהב, עצי התמר ותפוח הזהב, הגפן ועוללות הכרם, שתילי הזיתים, פריחת השיטה וגבעות התפוחים, העדרים והבקר, והתמוז, התמוז בשמשו המסנוורת, באפרסקים ובאבטיחים כהור ההר, ולקראת לילה שקיעת החמה מאחורי הרכס, רוח וחושך, קרני ירח בשדה קמה, חופה של כוכבים וערפל אדמדם שעלה מן הים, כוכבים נושרים אל הביצות וטובעים בערפל כבד, הרקיע צח וגם אפור, ושוב הלילה הולך בפרדסים, בשדרות ובדשאים ולפנות בוקר, עם הנץ חמה, נוצץ הטל בעשב. וכך מסתיים השיר:

"כל הכוכבים כבים עם שחר/ הרקיע צח וגם אפור/ הוא והיא חוזרים בדרך יחד – / רק ליל אמש, הוא לא יחזור".

לא רק ליל אמש לא יחזור. הכל אקראי, זורם, זמני, חולף וחד פעמי. הטבע המעובד בידינו עוטף אותנו רק לשעה מרגיעה; במקרה הטוב אנחנו מקבלים לילה שלם של שכחה או התמסרות. אבל אז מסתיימת השלווה, תם הרוגע. לעתים קרובות טמון בסיום הזה, במרומז אם לא בגלוי, המוות. יחד עם האתמול נעלם בדרך כלל גם השותף לדרך. חבר או אהוב, ידידה ומושא חשק, עוברים, חולפים, מתחלפים, כמו עונות השנה, כמו ציפורים נודדות בעמק החולה. היופי המופלא הזה של  הטבע המבוית, החופש הזה במרחב הביתי, נכבש בעבודת כפיים ונצפה בחרדת קודש. אך הוא אינו כאן לתמיד, אינו משועבד. הוא אלמנט זר המוביל בהכרח אל האלימות והמלחמה, אליה וממנה, במשחק האימה הישראלי.

אותה קומה, אותה בלורית שיער

ובכן, חשבתי על יופי והתמזגות עם הטבע, על אהבה וזוגיות, ומצאתי עצמי מיד עוסקת בזמניות ובבדידות, בזה "הלבד-לבד צועד", בחולף ובנעדר, בידיים שעדיין לא מלאו, המבקשות להפריח שממה ולהכות בסלע, נעדרות אותה ברכת שלום מבורכת. רציתי פסטורליה אך קיבלתי את הרגע שלא יחזור, את האחווה החולפת. הלך רוח עגמומי זה העלה את השיר התוקף תמיד את כל עצבינו החשופים, שיר היגון האולטימטיבי של המרחב הטבעי והמלחמה, מעשה ידי אדם, גם הוא של נעמי שמר:

"אנחנו שנינו מאותו הכפר:/ אותה קומה – אותה בלורית שיער/ אותו חיתוך דיבור – מה יש לומר..."

אנחנו, תמיד בגוף ראשון, תמיד בלשון רבים. אנחנו, תמיד נראים אותו דבר: יפי הבלורית והתואר, אנחנו תמיד יפים ביופי אחד. אחיד היה גם המרחב, ואותו מבנה גוף היה לנו, אותו גובה גזוזים כולנו, גזורים באותה תלבושת אחידה, אותה שפה עברית קוצנית, חסכנית, צנועה, סגפנית. ואם אמרנו את זה לא צריך לומר יותר, את השאר אנחנו יודעים כבר לדמיין. מחוזות ילדותנו הקולקטיבית, ה'אנחנו', זועק אלינו מן האדמה: "שדה ירוק חצינו עד צוואר"; "בכל הפרדסים והשדרות אהבנו את אותן הנערות"; "הלכנו אל אותם המקומות, לחמנו באותן המלחמות, זחלנו על קוצים ועל דרדר".

הרי לפנינו ארבעת עמודי התווך של ההוד העברי: יפי הבלורית – המתנופפת מעל שדה ירוק; הדרו של הטבע – הטבע שעמו כרתנו ברית, הוא לנו ואנו לו; נערות אהובות – קולקטיביות כמו כל דבר אחר; ומלחמה של קוץ ודרדר – מלחמת אין ברירה, מלחמת קודש, קדושה כמו האדמה שתחת רגלינו, אחוזה אתה באותה ברית, ועדיין היא חלק מהחלום רטוב-הטל של הארץ האהובה הזו.

בסופו של שיר מתבררת הטרגיות של הניגוד: מכאן עמודי התווך הראשונים –  "בתוך שדה ירוק אני עובר" (הבלורית, השדה), ומכאן האחרון: "ואתה מעבר לגדר". המלחמה, כנגד כל ערך אחר, הכריעה בינינו, הפרידה סוף סוף את ה"אנחנו" ל"אני כאן ואתה שם". השדה הירוק מייצג את הישראליות חסרת הגבולות, המתפרצת, אותו אינסוף נשגב בו מתמזגים גיבורים, פרחים, ותמיד גם דרדרים, רגליים יחפות וידיים תאבות, ידיים שעדיין לא הגשימו, ידיים בוסריות אך מלאות תשוקה ("באלה הידיים עוד לא בניתי כפר"). המלחמה מגדרת את המרחב התמים וסוגרת אותו בגדר, מפרידה את הבלתי ניתן לפרידה ותוחמת את האינסוף. זו תמצית האמביוולנטיות הישראלית.

אחזור מיד לעמוד התווך של המלחמה, אך אתעכב עוד רגע על השדה: זהו אותו שדה של "הוא הלך בשדות", שדה בתולי ללא היסטוריה ומסורת, שדה שיכול להיות זרוע וגם בור, בר. לעיתים הוא גדל פרא, ולרוב זהו שדה ירוק או שדה שיבולים רך, שיכול להפוך לשדה קוצים כואב, לשדה קרב, עניין של זמן. השדה שב וחוזר וחוזר ושב באינספור שירים, כמו למשל בשיר נוסף של נעמי שמר:

"על ראש שמחתי/ ענדתי זר/ זר פרחי שדה/ עם קוץ אחד או שניים.// יצאה שמחתי/ לחולל בחוצות/ ברגל יחפה/ בתוך הצהריים".

או בשורות האלה: "איני רוצה לי בית עם שדה ירוק / ... / כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק". מה הייתי אמורה לבקש לי? שדה ירוק. רק כיוון ששמר אינה כאן ישראלית טיפוסית היא ממירה את המרחב הכפרי בתפקיד הזמר הנודד; היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. בכל מקום, גם בהר ובמדבר, היו שדות ושדרות, כך למשל "בשדות בית לחם", ובדרך כלל הלכו בשדרות גם ילדות או נערות, ואלו שוב קולקטיביות, בעלות שמות אחידים, סמליים:

"שם כל השרות והדליות והרינות/ פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות/ עם כל האור וכל הפנאי/ אשר ראיתי בעיני/ בהיאחזות הנח"ל בסיני".

אבל לא תמיד הנשים מופיעות כחבורה קולקטיבית ואנונימית (השָׂרות!). כשהנשיות, שוב עניין של זמן, עדיין לא התפרצה לה, ואנחנו מבקשים להדגיש את עידן התום והתמימות, ניצבת לה בשדה ילדה אחת, קטנה ותמה, המעלה חיוכים ענוגים על פנינו, כמו בשירו של חיים קינן:

"ים השיבולים שמסביב/ על גליו לשוט יצא הרוח/ אלף חיוכים שלוחים אלייך, ילדה..."

התום הילדותי של תרבותנו, הנשקף במיטבו ברגליה היחפות של התמה, לא מפריע להתייצבותו של האלמנט הרביעי, המפריד, "גדר" המלחמה והמוות:

"בי כל דמי, כל דמי מייחלים/ אל רגע בו ארד לי מן הטנק/ לשדה תלתן, לשדה תלתן/ אל רגע בו אקח אותך מכאן/ ואשאך/ לשדה תלתן".

הטנק שלך ואת שלנו

במלחמה אנחנו נוהגים כמי שכפאו שד. נגד האינסטינקט הבסיסי שלנו אנחנו נלחמים, טהורי נשק וכוונות, רדופי חלומות ירוקים. בעוד אנו מקיזים דם, בתמימות כמובן, דמינו אינם שם, במלחמה; דמינו זועקים – אלייך אלייך, ילדה קטנה. מן הטנק הגדול מורידים אותנו נימי נפשנו אל השדה. רק עתה הגענו הנה וכבר אנו קשורים בעבותות, יפי הבלורית,  לאדמה הזו, לילדה הזו. הכל מתמקד באותו רגע מעבר,  בו הילדה-נערה המטהרת (פסיבית לגמרי) את הלוחם, והוא לוקחה ונושאה (לאישה?) בין עלי תלתן.

המסר מתחדד בשיר הבא של נעמי שמר, ושוב בלב השדה ירוק-זהוב:

"בין שדה התירס ושדה החיטה/ אחרי השקיעה בשדה/ הלוך הלכה לה ילדה יחידה/ אחרי השקיעה בשדה/ חמה נעלמה מעל הרכס/ והיא עודה בשביל הולכת..."

שני אלמנטים בולטים בשיר: במשעול בין שני שדות, סמל השגרה הציונית, ניצבת לה ילדה יחידה, סמל התום. היא כבר לא פסיבית והיא גם לא מתכוונת לחזור הביתה לקראת לילה, אלא ממשיכה והולכת. לצד הלוחם-העמל, בן הכפר ובעל הבלורית, המחזיק בידו האחת באת ובשנייה בחרב, ניצבת לה אפוא הילדה התמה, בשמלה אדומה או לבנה, בתלתלים או בצמות, ("בשמלה אדומה ושתי צמות/ ילדה קטנה, יחידה, ותמה"), תמיד יחפה, תמיד ענוגה ותמיד הולכת. אלמנט נוסף נכנס לשגרה הישראלית: המאורות המלווים אותנו, כוכבים, ירח, או שמש, ואִתם קרני החמה, העננים והערפל, הגשם או הטל, נושאי כליהם של המאורות הגדולים. כאלוהים חדש, כעמוד אש לפני המחנה, כעננו של ג'ינגיס חאן בתרבות אחרת, החליפו המאורות הפגאניים את אלוהיו הנסתר של היהודי. השמש בשמים, השמש יורדת, השמש שוקעת, והילדה הולכת. סמל לנחישות? מוטב לעיוורון, לכוחה של התמימות.

הרגע הקריטי בשיר הוא הרגע בו נסתתרה האלוהות החדשה. מי יגן עליה עתה? הילדה שלנו מזכירה את הילדה ששוטטה יחידה בחצר, "ללא אח וחבר/ בשמי ערב כחולים/ בשמי ערב צלולים", ורק ירח בהיר, שט בשמים, ומלווה אותה בכל רגע בסיפור, "אוהב וסולח" ("ויהי ערב"). כך שוטטה גם הילדה שלנו, חורגת רחוק עוד יותר, אל מעבר לגבולות החצר, ומי מלווה אותה עכשיו?

"משדה הקרב או משדה תמרונים/ אחרי השקיעה בשדה/ חזר ברעש אז טור שריונים/ אחרי השקיעה בשדה/ .... / עלי על הטנק, סעי עמנו/ הטנק שלך ואת שלנו/ אחרי השקיעה בשדה".

הטנק חייב היה להגיע. זה הרי מאזן האימה. ראיתם ילדה במערכה הראשונה, תראו מלחמה בשנייה, ומוות – בשלישית, אפילו אם זה לא ממש נכתב. הילדה, כמו בן הכפר, חייבת להיות שותפה בפרויקט האת והחרב. עכשיו לא הלוחם יורד מן הטנק אלא הילדה עולה אליו, משתלטת על יושביו, והם משתלטים עליה. לכאורה הם מגינים עליה, שמש מלאכותית, ולמעשה שוב היא מכפרת על הקזת הדם. היא שמגינה עליהם בתומתה, מטהרת את המלחמה, במשעול בלב שדות.

"הביתה בין ערמות עננים/ אחרי השקיעה בשדה/ ילדה נוהגת בטור שריונים/ אחרי השקיעה בשדה// וזמר עולה מן הצריח/ 'אתך לקצה עולם נגיע'/ אחרי השקיעה בשדה".

השדה, הלוחמים, הילדה, הטנק; עננים, שקיעה, שדה – כל אלה מצטרפים לקריאה אחת גדולה: אל קצה עולם נגיע. הנה האוטופיה הישראלית בהדרה. קצה עולם. לא הכאן והעכשיו – הוא החולף – אלא קצה עולם. דבקות בדשא הזה, בשדה הזה, אך רק למראית עין, דבקות זמנית. דבקות שאינה תכלית אלא אמצעי, אמצעי לאזור כוחות ולהגיע – עד קצה עולם.

ב"נועה" הדפוס חוזר על עצמו, בלי מלחמה גלויה, אך עם מוות מסתורי:

"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן/ נועה שטפה את פניה באגל של טל/ חרצית היא קטפה בשדה/ ומן הכותרת תלשה עלעל-עלעל:// כן או לא, כן או לא/ אלף שרים ושיר, נועה/ כן או לא עלעליי/ כן או לא/ או אולי".

נועה, על-פי העקרונות שכבר הצבתי, נולדה בשדה הישראלי הקלאסי: אליה וקוץ בה, דשא רך ובו אבן, תזכורת לקוץ ולדרדר. נועה מסתובבת, כשאר הילדות שנולדו לציונות, בשעות מוזרות, בלילות קרירים, לפנות בוקר, בשעת ליקוי מאורות, שעתו של טל הלילה המנצנץ בזריחה על הדשא, לפני שהספיקה החמה לייבשו. גם זו שעת בין ערביים. בין השמשות. שעה נוחה להתלבטויות, שעת בין לבין. נועה מתלבטת. נועה אינה נחושה. היא אינה יודעת לבחור. ההיסוס החינני הוא הפן השני של מטבע הארעיות, לצד פניו של החולף, הזמני. נועה, דמות חושנית, פניה בדשא ובטל, שרה לעצמה שיר, בין לבין.

"נועה הובילה אותו בין דשא לאבן/ נועה נשקה לו עם רדת הטל/ והוא בעיניה שלה הציץ חרש חרש/ ובלא מילה שאל:/ כן או לא..."

נועה, אולי הססנית, ובכל זאת היא הובילה אותו ולא הוא אותה, נועה נשקה לו ולא הוא לה, והוא לא העז לשאול. אבל נועה לא נותרה בשדה וכנראה גם לא אִתו. נועה הרחיקה נדוד, אל קצה עולם, אל מקום שלא מספרים לנו עליו, סמוי מן העין. אנחנו רק יודעים ששם "מתלתליה נמחה לו הטל". לנועה קרה משהו שמסיים כל היסוס, כל זמניות. היא חזרה לשדה מתה, רק כדי לשכב תחת השדה שלה כשמאה חרציות השדה בוכות לה בתמורה לשיר שלה, שיר אחרון.

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם

השיר הסתום "נועה" מזכיר שיר אחר, של לאה גולדברג. גם אצל גולדברג, כמו אצל רבים, חוזרים שירי שדה בהירים, בעלי אותם מרכיבים קבועים: שעת שקיעה, החמה מראש האילנות נסתלקה, רגע לפני "השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים", האוויר, הריחות והקולות של פסטורליה משוחררת, ושל אהבה, חקלאות ומחזור השנה. כך למשל בשיר "סתיו בהיר":

"לפנות ערב עומדת מול שדות התלתן/ באוויר ירקרק וצונן וצלול/ געיית הפרות החוזרות לרפתן/ כמזמור אהבה של אלול".

אבל השיר שביקשתי הוא מסוג אחר, "האמנם":

"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,/ ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,/ ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת,/ או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם".

האמנם תלכי בשדה? אותם שדות רכים-דוקרים, אותן נערות תמימות, אך כמו ב"נועה", כבר אינם. הדימוי האידיאלי נותר: מתוקה דרכה של היחפה-התמימה, הנלטפת, הנדקרת. ובבתים הבאים: המים המטהרים של המטר במקומו של טל הדשא, שדה רטוב ואור בשולי ענן (השמש עדיין מלווה אותך רק נסתרת), ריחות מרגיעים של תלמים וקולות משקיטים של מים ושוב השמש – נראית-לא-נראית, מנצנצת בזהב אך זו רק בבואתה בשלולית, נסתרת היא מלווה את בני חסותה. האם עוד יחזרו "הימים החיים", הדברים הפשוטים, המגע והחושניות הנינוחה, כשעוד "מותר ומותר לאהוב". כך ראוי היה שיהיה, בימים של סליחה וחסד, פעם היה, לא היום, לא עכשיו, פעם יהיה, הכל זמני:

"את תלכי בשדה. לבדך, לא נצרבת בלהט/ השריפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם/ וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת/ כאחד הדשאים, כאחד האדם".

שוב עולה ברית האימה בין השדה לדרכי הדם. שוב המתח בין להט השמש ללהט המלחמה, בין הדרכים הסומרות לשדות השיבולים. זהו המתח בין ערכי היסוד שלנו – יושר ופשטות, סליחה וחסד, ענווה וצניעות, אהבה, התמזגות וקבלה  – ובין חיי האימה אליהם "נקלענו". אני מציבה את "נקלענו" במרכאות, כי כך חשבנו על זה: אנחנו לא רצינו במלחמה. כל מה שרצינו היה לחיות באופן ערכי, מוסרי ורומנטי על אדמתנו הצנועה, לטייל בין שדות בר לתלמים חרושים. כמה עצובה הדרך. אנחנו נקלענו למלחמות האלו כנגד רצוננו, טהורים ותמימים. איננו רוצים אלא להיחלץ מהן, משחיתות שכמוהן, ולחזור לשדה התלתן; בכל מחיר לא נוותר על חלומותינו הגדולים – קצה עולם – ועל העמידה הרומנטית שלנו.

זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים

ואם בכך עסקינן, אי אפשר שלא להבין בדרך חדשה את  השיר הבא. זוהי קינה מסוג אחר, פואטית לא פחות, מפיו של משורר גדול, משה דיין, הרמט"כל דאז:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?

[...] הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקוה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. [...] מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשוא, ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. [...] זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט מאגרופנו החרב  – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדי הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".  

שקט של ראשית בוקר אביב, מלחמה, קו התלם המרגיע. כבר בשני המשפטים הראשונים, קצרים ואכזריים, מופיע מאזן האימה הידוע לכולנו: האימה שוב מהולה בשדה, הדם האדום בתלם התם, באותה תבנית ידועה ומוכרת. עם בוקר, שעת הטל, שעת החסד והאהבה, שעה של שקט, השקט החשוב כל-כך. יחד אִתם עולים ריחות של  פריחה אביבית, נצנוץ השמש, שדות ירוקים ומוזהבים. בין חברים לכפר ולנשק עומד דיין על קברו של רועי. משפט אחד וכולנו מבינים לאן הוא לוקח אותנו. אנחנו, ילדי השמש, הזהב, וירוק-הדשאים, ילדי השמים הכחולים והעננים הצחורים, כבר יודעים להשלים את המראה שדיין חסך מאיתנו, יודעים שאנחנו, כמוהו, מסנוורים בתומנו נוכח הדם. לא לחינם טמן דיין את האורבים דווקא בקו התלם. קו התלם הוא קו התמימות. הוא הקו שאת אחוריו איננו רוצים לראות. אנו מבקשים להסתתר בו, להתחפר בתוכו, פנינו באדמה ובדשא. דיין לא יתן לנו להסתתר עוד.

המשורר מכה על חטא התמימות

לכן "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי". אנחנו יודעים שהשדות טומנים קוץ ודרדר, אבנים ושריפות, אך איננו יכולים לראות את הדם. עיוורים, לא כמו שמשון שהסתנוור מאהבתו את הפלשתית ונשא את שערי עזה על גבו, אלא עיוורים באמונתנו התמה, תמה מדי, בשורשיותנו הצעירה, באהבתנו הטהורה-לכאורה למקום הזה, ביתנו הקדום כביכול, למעשה אדמה חדשה, זה מקרוב באנו אליה. באופן פרדוכסלי, קו התלם הוא ההעדר של השורשיות האמיתית, הקו המסמן את הזמניות וההססנות שלנו. אנחנו אוהבים, אהבה טרייה, אמנם חזקה מכל, את האדמה שזה עתה בעלנו לנו. אהבתנו התמימה והשתאותנו נוכח היופי הישראלי עיוורה אותנו מראות את המראות. באהבתנו הצעירה, הבוסרית, אנו אשמים במותו. דווקא מיתוס המלחמה הצודקת, הנכונה, הבלית-ברירה, שהובנתה כה יפה אל תוך השירים, היא שגרמה שטחו עינינו מלראות את הקשר בין מחנות הפליטים והערבים שנושלו מאדמתם-אדמתנו ובין חיינו-אנו.

המקונן שם דמו של רועי התם בראשנו. דיין אינו תמים. דיין גם אינו מיתמם. הוא גם לא מבקש להחזיר לפליטים את אדמתם. נחלתם – נחלתו. אבל הוא מבין את גודל השערורייה, את האידיאלים המוסריים והאסתטיים המבוטאים בשירה שלנו, את חוסר היכולת שלנו, שלא כערבים המנושלים, לההסתכל נכוחה בגורל ולראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו. המשוררים שהלעיטו אותנו שדות ותום ופנים הטמונים בדשא, הם שהיכו בסנוורים את הנער והחרישו את אוזניו; הם הפלשתים. חשבנו שחינכנו פייטרים אכזריים, אך ה-101 היו מיעוט. רובנו לא היינו קילרים. קיבלנו חינוך שהמשיך והזין את הנשמה היהודית הפציפיסטית שלנו, יפי נפש, אוהבי שקט. יפים כאלה לא יכולים בכלל לראות את המאכלת, לשמוע את קול הרצח, להבין שמולם בעשב ייתכן ואורבים רוצחים. באופק של רועי לא היו רוצחים ולא היתה אכזריות, היתה רק מלחמה רומנטית בה ילדה מנהיגה גדוד שריונים, מלחמה של מהגרים ובני מהגרים, אנשים תלושים, שמולדתם – הארעיות וההיסוס, והמבקשים לפתע, יום אחד, להתנחל בארץ חדשה כאילו היו בה מימים ימימה. דיין  העריץ את בני הארץ האמיתיים, המחוברים באמת לאדמתם ובז ליהודי הנודד.

המתקפה הציונית הטוטלית על החושים היתה בעוכרינו, חשב הרמטכ"ל, בן ראשון לאותה תרבות שהצמיחה את נעמי שמר. שניהם (כמעט) מאותו הכפר. דיין באמת תוקף את עצמו או לפחות את בני דמותו. זו אינה רטוריקה ריקה. כמי שמכיר ובקיא ושותף בעצמו לאותה שערורייה, מכה המשורר על חטא התמימות: אסור היה לנו לאחוז כך במשעול השדות המעוור-עין. עדיף היה שנאחז במאכלת, יבוא הבן או האיל. לא היינו מספיק חד-ממדיים, פנאטיים. עלינו לחדד את חושינו, לחדד את נשמתנו, ללמוד מהערבים, לאסוף את כוחנו ולהיות נכונים להפעילו בכל רגע אל מול האיום האחד: המאכלת, שערי עזה.

מרחב כלוא ומצומצם לצד הנצח

מה מסתתר באמת מאחורי דבריו של דיין? דיין הבין שלא היתה כאן מהפכה אמיתית. שדות התלתן והקטל לא שינו באמת את התרבות היהודית, לא הפכו אותנו לבני הארץ, לשמשונים. נכון, את מקומה של התרבות היהודית הגלותית, המסתגרת, החשוכה תרתי משמע, הספונה בחדרים האפלים בין גווילים וספרים, לבנבנה, חרדה וחשדנית, תפסה תרבות חדשה. אימצנו תרבות של אור במקום חושך, אוויר צח במקום עבש, לבוש לבן במקום שחור, ידיים שזופות ומגוידות במקום ידיים לבנבנות חסרות מיומנות, בלוריות צרובות במקום זקנים מסולסלי-דבקות, פתיחות במקום סגירות, לבוש קל, כותנתי, חושף, ריחני, במקום זה הכבד, המאפיל, המיוזע.

אימצנו קומות זקופות במקום אלו הרכונות על תלמודן, ועם הקומה (האחידה) גם שרירים ומלחמה, כפות ידיים המשחרות לבנייה ורגליים יחפות בעשב. תרבות שטופת אור, בקועת-עור, חשופה לשמש ולאוויר, נפעמת מיפי הטבע, שאינה מסתירה עצמה והיא גאה ביושרה ובזקיפותה, ותוכה כברה. למעשה, תבנית אחת הוחלפה בניגודה. זו תמונת ראי. שתי התבניות דומות: שתיהן מייצגות תרבות של עוני וחיסכון, של אי-שימת לב לעניינים שבשולי החיים. שתיהן חד משמעיות, לשתיהן קוד אחד בלבד, חסר ניואנסים למרות האקלקטיות שלו, קו אחד, צנוע אך לא מתפשר, פוריטני, הגיוני, ממושטר, מזהה-מיד, לא מתחכם ולא משתעשע, חד-ממדי אך גם אמביוולנטי. בשתיהן אמביוולנטיות דומה, והפוכה, בין זמן למרחב: מרחב כלוא ומצומצם (הגטו) לצד הנצח ביהדות ה"גלותית", מרחב אינסופי ונשגב (עד קצה עולם) לצד זמניות מאיימת בתרבות הישראלית.

דיין הבין את הקרבה העמוקה הזו בין שני הניגודים, בין היהדות הזקנה לישראליות הרעננה, ומאס בדמיון הזה. הפתרון – אחד. על  הישראלים להיפטר מאשליית השלווה ומהלאות הנעימה של שעת בין השמשות. עליהם להפטר מהאמביוולנטיות שאפיינה אותם ומהניתוק המזכך שלהם מהמציאות, מהארץ כפי שהיא – מלאה בערבים אויבים עד חורמה. את מקום התלתלים יתפוס קובע הפלדה, את שבלי הזהב ברק המאכלת, ועל לוע התותח כבר לא תשב ילדה קטנה. הריח הוא ריח הדם, ולא זוג אוהבים אורב לנו במשעול. אנחנו נהיה לבני-ארץ אמיתיים; לא עוד צבר, מתוק מתחת לקוצים, כבש בעור זאב, אלא מעתה זאב בעור זאב. בעולם כזה אין מקום לילדות תמימות. במקומן ניצב בחזית דור ההתנחלות. דור ההתנחלות! הרחק בשנות החמשים כבר ניבא דיין את עתידנו.

בספרו "לחיות עם התנ"ך" מספר דיין את סיפורו של רועי ולאחר מכן נזכר בשיחה עם אלתרמן הנערץ, שעמו נפגש אצל בן גוריון לאחר רצח רועי. דיין התרשם מאוד מדבריו של אלתרמן, שאמר לו על הדם הנשפך: "מלחמות על הגנת המולדת מהדקות את הקשר לארץ, לקרקע שרוותה את דם הנופלים". זמן קצר אחר כך פרסם אלתרמן את השיר על שאול שנפל על חרבו (שם, 146). דם הנופלים המיר את הטל. את מקום החיבור הענוג לשדה הירוק, תפס קשר הדם לשדה הקרב. לא עוד מתמסרים לתלמים, יחפים וחפים, כרועי שלאובדנו גרמנו; לא עוד חולמים וזכים, אלא נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים. לא עוד כצאן לטבח.

דיין היה רומנטיקן מר ומפוכח. הוא התפכח  מאשליית דו הקיום, לא בין ערבים ליהודים אלא דו הקיום בין יפי הבלורית והנפש לבין אכזריות המלחמה. ההתפכחות היתה אולי הכרחית, אולם אנחנו נותרנו עם ציונות אומללה, תמהה על אובדנה, מתלבטת ומהססת. מאז שנות החמישים התפכחנו מכל חלום, התאבלנו על כל אשליה שפגה. כבר ראינו את התמוטטותם של השדה, הבלורית והתמימות וגם את כשלונו של דור ההתנחלות חווינו. שני דורות לאחר קינתו של דיין ואנחנו עדיין חיים על חרבנו ונופלים על חרבנו, ושבע פעמים קמנו ולא נכנענו, ואופק חדש לא ראינו.

אל תלכי לבדך בשדה המוזהב

מה נותר אפוא? נותרה אהבה ודבקות ואמונה, ישנה-חדשה, יהודית וציונית, בארץ הזו. עם חלוף הדורות הפכה נוכחותנו כאן למובנת מאליה. כבר לא זה-מקרוב-באו, כבר לא מתנצלים. אנחנו בטוחים יותר במראנו המקומי, החסון, וביחסנו הטבעי אל הארץ, האדמה, השדה. כבר שנים רבות הם שלנו. נותרה גם אכזבה – "האמנם"? כמו זו של מאיר אריאל, קינה אחרונה וגמרנו:

"ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך/ אל תלכי לבדך בשדה המוזהב./ ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך.

הוא ימכור לך מרחב/ השדה המוזהב/ הוא יקסום לך אלף גוון/ בחידת מרחקיו/ אך בכל מקום לבו אוון/ הוא לעינייך זב כזב/ זב אכזב/ ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך/ אל תלכי לבדך בשדה המוזהב/ ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך.

הוא ימכור אם ואב/ בשדה המוזהב/ הוא ייתן לך רעננה/ הוא יביא לך מטר רץ/ פרדס חנה כרכור צל עלי בננה/ רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט/ ונמחץ.// ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך/ אל תלכי לבדך/ בשדה המוזהב.

בחיים עובר שבוע/ עוד מעט נרדם/ לב נודד אל מבוע/ אל שלחייך פרדס רימונים/ כפרים עם נרדים.// ילדתי שלי/ אל תלכי לבדך/ אל תלכי לבדך בשדה המוזהב/ ילדתי שלי".

מקורות

נעמי שמר, ליל אמש

נעמי שמר, אנחנו שנינו מאותו הכפר

נעמי שמר, על ראש שמחתי

נעמי שמר, זמר נודד

נעמי שמר, בהיאחזות הנח"ל בסיני

נעמי שמר, בשדה תלתן

נעמי שמר, אחרי השקיעה בשדה

נעמי שמר, נועה

חיים קינן, ים השיבולים

לאה גולדברג, סתיו בהיר

לאה גולדברג, האמנם

מאיר אריאל, בשדות גולדברג

דברים שאמר דיין על הקבר הפתוח, 30.4.1956, "לחיות עם התנ"ך", ירושלים, 1978, ע' 144-145.

פרופ' יערה בר-און כיהנה כנשיאת בצלאל וכנשיאת מכללת אורנים


1
מאמרים קודמים