תקדים פיקאסו, העבודה, המלאכה והסכין התקועה במילה "אושר"

רוני סומק | 06 ביולי 2021
המאמר הופיע לראשונה בספר "שורש הדברים: עיון מחודש בשאלות עם וחברה" שהוקדש ליאיר צבן, כתר 2005

שלוש הערות על מעשה הכתיבה

1.

האם מעשה הכתיבה הוא מעשה מאושר?  התשובה הספונטאנית היא כן. כן,  בתנאי שאפשר להעיד בשבועה על כל מילה.  והשאלה:  איזה מילים כדאי לשלוף ממדף האסתטיקה כדי לתאר את אותה תחושה?  

"איזה ציור יפה", אנחנו אומרים מול הפנים שהתעוותו במכחול של פיקאסו,  ויודעים באותו רגע שהתגובה שלנו אינה תגובה של מנתח פלסטי. בתגובה שלנו אין ריח של חדר ניתוחים, אין סכינים ואין דמעות שיכולות היו לזלוג מעיניה של אותה אישה מול המראה. אנו מגיבים לדרך שבה פיקאסו צייר כל כך יפה את הכיעור. כמובן שגם בעניין זה אפשר לפתוח דיון נוסף, ולהראות שאותו כיעור הוא גם תצלום רנטגן של הנפש, שהנפש אינה אף פעם נוסחה מתמטית שהומצאה במכון קוסמטיקה, ושגדר ההפרדה בין מעמקיה של אותה נפש לשטח הפנים היא לפעמים גדר שקופה.

גם ביחס למעשה הכתיבה יש   להפעיל את תקדים פיקאסו, כלומר, להעדיף את התוצאה על הכוונה. נקודת המוצא היא שהנייר הלבן הוא מטפורה לסדין הנמתח על ספת הפסיכיאטר, וברגע הכתיבה נמחק ההבדל בין מטפל למטופל. סוף הטיפול מתכתב עם שני מצבים: הצליח או לא. המצב האידיאלי הוא לכתוב שיר על נושא "מאושר", ולהתמלא אושר. אבל יש גם אושר ברגע לכידת מילים מדויקות, הבאות לתאר את ה"עצובה" שבתחושות.

אם לעבור לשפת הריקוד, הרי שזהו ההבדל בין טנגו לסמבה. הסמבה הברזילאית שולפת אפילו את השדיים מהחזייה, הכל פרוץ. האושר צועק את עצמו.  הטנגו מודד את צעדיו,  משחיר את השפלה סביב העיניים, והדגלים מזמן כבר בחצי התורן.  השיפוט האסתטי של הכוריאוגרף והצופה מתייחס אך ורק למבחן התוצאה.

את התשובה האולטימטיבית אני מוצא ב"שמחת הכתיבה",  שירה של ויסלבה שימבורסקה (תרגם: רפי וייכרט,  מתוך "אטלנטיס"). "לאן רצה האיילה הכתובה דרך היער הכתוב?", שואלת שימבורסקה, ומתארת את המים הכתובים אותם תשתה האיילה,  את השקט שהוא ביטוי "מרשרש בנייר", ואת "הענפים שנוצרו על-ידי המילה 'יער'". אחר כך תמצא שימבורסקה בטיפת דיו "מלאי גדול/ של ציידים עם עין עצומה", ואלה ירוצו לירות באיילה. הרווח בין החיים לאמנות ילך ויצטמצם, והיא תגיד "שוכחים שאלה אינם החיים". היא מתכוונת לחיים האמיתיים ואינה שוכחת שמול חיים אלה נבראים על הנייר חיים אחרים.

האירוניה עובדת כאן שעות נוספות,  אבל האירוניה היא קרובת משפחה של המילה אושר.  בסוף השיר תבוא הירייה הפילוסופית: "שמחת הכתיבה./ היכולת להנציח./ נקמת היד בת-התמותה". אני מקיף את המילה 'שמחה',  לוקח משכנתא באמצעות היכולת להנציח, ולא שוכח את הנקמה. אין חוק כלים שלובים היכול לדלג בין חומרים כל-כך שונים. יש, לעומת זאת,  חוק שירים כתובים, ושימבורסקה אינה חוששת לנקד את החוק הזה במילה 'שמחה'.

2.

"מי יצילנו מרעב?", שואל חיים נחמן ביאליק ב"שיר העבודה והמלאכה". שבירת הרעב היא לאכול "לחם רב" ולשתות "כוס חלב". התשובה ההימנונית שלו לגבי כוחות ההצלה היא: העבודה והמלאכה.  אושר רב מנשב כשמתנפחים השרירים. המבחן הוא מבחן התוצאה, והתוצאה: גם "עצים בגן", גם "פינת גג", ובעיקר התחושה כי "נעים העול". האם זהו אותו ביאליק מפינות הסתר בבית המדרש הריק? האם זהו האיש הננטש מאהבה, שאפילו הכוכבים רימו אותו?  האם זהו המשוטט בחורבות "עיר ההריגה"? התשובה היא: כן. האושר בשיר זה מכוון להגדרה הבסיסית של המונח "עבודה". השיר הודפס ב"שירים ופזמונות לילדים". כלומר: ביאליק מנסה "לחנך", לעורר תשוקה בעיניים צעירות מאד. הוא כותב את השורות המאושרות אלה ביד לא מיובלת. השיר שונה מאוד, למשל,  מה"דו-שיח" שניהל אלכסנדר פן עם הסבל אברמיקו. ביאליק עוקף את "העצב הזה שברחוב", שפן בחר להשיט אותו על ים של אלכוהול. ביאליק מסתפק בשאלה: "מי יעל מים מן הבור". גם לפן יש מים, "המים שלי הבוכים". מן הסתם הוא מתכוון לדמעות.

3.   

ולבסוף, משהו אישי. "אנחנו מונחים על העוגה/ כמו בובות חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין/ ננסה להישאר באותה הפרוסה",  כתבתי ב"שיר אושר". לפני כמה שנים, כשקראתי את השיר בתוכנית טלוויזיה שצולמה בניו-יורק, אמרה המנחה שהנה משורר החי בישראל כותב ארבע שורות על אושר, ולא שוכח לצופף בתוכן את המילה 'סכין'. ובכל זאת,  עניתי לה, שיר אושר.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא