טיול ברחוב אלנבי

נסים קלדרון | 03 באוגוסט 2021
הרשימה הופיעה לראשונה באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", מדור העברית ולשונות היהודים, הוצאת כתר 2007

נסים קלדרון משרטט תוואי אדריכלי-תרבותי לחידוש פניו של רחוב אלנבי, שהפך מליבה של תל אביב לרצף חסר אופי ומכוער, ומציע עמדה המשלבת מסורות ישנות וחדשות

 

נניח שאתה יוצא לטייל ברחוב אלנבי. נניח שיש לך בכיס קצת כסף ציבורי, משהו כמו מאה מיליון דולאר. נניח שתשקיע אותם בפרויקט של חידוש רחוב אלנבי. זאת אומרת, יש לך מספיק כסף ומספיק כוח פוליטי כדי לקנות כל בניין שתרצה, כדי לשנות כל בניין שתרצה, וכדי לשפץ כל בניין שתרצה. למה לא? למה מותר היה לאוסמן לבנות בתוך פאריס את הבולווארים הגדולים, ואסור לך לבנות מחדש את הרחוב הראשי של תל-אביב?

נניח שגדלת בתוך סגנון הבאוהאוס של תל-אביב, ואתה רוצה שהרחוב היפה ביותר של העיר יהיה המחשה חיה ליופיו של הבאוהאוס, כדי שאנשים יבואו לתל-אביב כדי לראות איזה מין עיר יכול הבאוהאוס לעשות, כשם שהם באים לניו יורק כדי לראות איזה מין עיר יכולים גורדי שחקים לעשות.

נניח שאתה חושב שהפוסטמודרניזם הוא קיטש, ופרנק גרי בונה פרפרים במקום לבנות בתים. נניח שתשקיע את אלף הדולאר הראשונים בהדפסת חולצות טי-שירטס, שמודפסות עליהן המלים "המודרניזם הוא פרויקט שלא הסתיים", ועל הבניין הראשון בפרויקט יהיה שלט קטן עם המלים "מוקדש בתודה ליורגן הברמאס". נניח שאתה שונא בתים שנראים כמו פרפרים, אבל אתה גם יודע שהמודרניזם של הבאוהאוס עשה הרבה טעויות, ואם הפרויקט אכן לא הסתיים עדיין, כדאי שנתקן את הטעויות שהוא עשה.

נניח שהפרויקט הוא כזה: רחוב אלנבי לכל אורכו, מן הים עד כיכר המושבות, יעבור שיפוץ יסודי. זיכרו שיש לנו תקציב בלתי מוגבל, וזיכרו שאחד היתרונות של רחוב אלנבי הוא שיש בו כמה בנייינים חשובים, והרבה בניינים חסרי-אופי, כל כך מרופטים שאפשר בקלות יחסית להרוס אותם ולבנות במקומם באוהאוס מחודש. השיפוץ יכלול תיכנון מחודש של כל הבתים, ושל רובם ברוח הבאוהאוס.

אבל הרחוב ארוך מאוד, ויש בו גם חוף ים וגם בית כנסת, גם חנויות של סוחרים קטנים וגם מסעדות, גם בנייני מגורים וגם בנייני משרדים. ואנחנו רוצים מאוד לשמור על כך שהרחוב ממלא צרכים רבים ושונים, כי זה מה שנותן חיים לערים: שהן בנויות ההפך ממנזרים, וחושבות ההפך ממנזרים. הן לא בנויות כיחידה הרמטית אחת. ערים אוהבות את המעשים הרבים והשונים שבני אדם עושים, והן לא מציעות לבני אדם לוותר על משהו כדי לזכות במלכות השמיים.

הדראמה של רחוב עירוני היא הדראמה של המפגש בין חוף ים שמשתזפים בו, לבין בית כנסת שמתפללים בו. לכן רחובות וחופי ים וחנויות צבעוניות בערים מודרניות קיבלו בתודה מיוחדת את הרעיון של מייקל וולצר, שנאורות היא לא אמת צודקת אחת תמיד ובכל מקום, אלא ספירות שונות זו מזו של סוגים שונים של צדק. המשימה של צוות הארכיטקטים תהיה לבנות את כל הרחוב כך שסגנון הבאוהאוס יהיה ניכר בו מאוד, אבל לא יהיה בו דגם אחיד של בניין. יהיה מכנה משותף בולט בין הבניינים. כולם יכבדו את הקו הישר, ואת הצרכים הרציונאליים שלנו. אבל למה שרציונאליות תהיה אחידות? למה שלא תהיה זו משימתו של הארכיטקט, לקיים את הסגנון האחד אבל למנוע אוניפורמיות? הארכיטקטים שתיכננו את אלהמברה ידעו לבנות ארמונות רבים שלכולם הגיון סגנוני משותף, ועדיין אין על הגבעה המדהימה הזאת ארמון אחד זהה לארמון אחר. למה אנחנו, שברחנו מן הבנייה-לאצילים ורצינו בנייה-לאזרחים, לא ידענו להיות פלורליסטים?

בחזרה אל המרפסות

נניח שאתה מתחיל את הטיול בכיכר שנקראה פעם כיכר האופרה, והיום היא נקראת כיכר הכנסת. זה המקום היפה ביותר בתל-אביב. כאן העיר פוגשת את הים בנדיבות ובשמחה. כאן כל תל-אביבי זוכר את המשולשים בארקאדה שהקיפה פעם את הכיכר. המשולשים האלה היו אהובים כל כך, שאפילו כאשר הרסו את בניין האופרה הישן ובנו את המיפלצת האגרסיבית במקומה, שמרו על המשולשים בקומת הקרקע. את המשולשים האלה לא המודרניזם המציא. מי שתיכנן אותם חלם על אירופה, אולי על איטליה, שקדמה למודרניזם. אבל המשולשים האלה יפים ופונקציונאליים. הם גם מעניקים צל מן השמש החזקה, וגם פתוחים אל האור ואל הים. לא במקרה אנחנו קשורים אליהם. המשימה שתטיל על הארכיטקט כאן היא לשלב את אלמנט המשולשים שסביב הכיכר בקומת הקרקע, עם אלמנטים מובהקים של באוהאוס בקומות העליונות.

כיכר האופרה

כיכר האופרה. השאירו את המשולשים צילום: ויקיפדיה

נניח שהארכיטקט יבחר שאלמנט הבאוהאוס המובלט ביותר בקטע הזה של אלנבי יהיה, בקומות העליונות, המרפסת. מה מתאים יותר לדירה הנמצאת מול הים מאשר מרפסת? לא במקרה אוהביו התל-אביבים של הבאוהאוס חושבים מיד על מרפסת. אם יש משהו שהפוסטמודרניזם הוכיח בו את אווילותו זו המרפסת. בתים שארכיטקטים פוסטמודרנים בנו בתל-אביב, מתאפיינים או בקירות עיוורים אל האור הים תיכוני, שאין בהם שום מרפסת, או במרפסות מגושמות, הקופצות מן הבניין כדי לעשות שריר, וכדי להפריע במתכוון להרמוניה של הבניין השלם. את כבודה של המרפסת צריך להשיב, והבאוהאוס היה טוב במרפסות. למה שלא נבנה מחדש את כל הקטע הנפתח אל הים של רחוב אלנבי כקטע של מרפסות-באוהאוס, דומות לאלה שאנחנו מכירים מרחוב בלפור או מזא"ה, אבל גם מתכתבות עם צורת המשולש, או עורכות עליו ואריאציות רבות ושונות.

הבאוהאוס, אמר לי פעם רם כרמי, היה מצוין בבניית בניין בודד, אבל לא רכש נסיון בבנייה של רחוב שלם, או אזור שלם. בוודאי שלא הייתה לארכיטקטים של הבאוהאוס הצעה טובה כלשהי להציע איך תפגוש תל-אביב את הים. ואמנם, הבתים היפים-מאוד שהם בנו לא עזרו לעיר לפגוש את הים. לכן הם בנו, אמר לי כרמי, עיר שמפנה את גבה אל הים. המקום האחד שבו לא עשינו את זה הוא כיכר הכנסת. אם כך, כדאי להמשיך מן הנקודה שהבאוהאוס עצר בה.

נניח שתבנה אזור קטן בעיר, אזור של באוהאוס מחודש. העין שתביט על האזור הזה מן הטיילת שעל החוף תראה משולשים רבים למטה, ומרפסות רבות למעלה, המשוחחות עם המשולשים בהרבה צורות שיחה שונות. האם הארכיטקטורה הזאת היא מודרניזם שמשלים משהו שלא השלים בעבר? האם זה מודרניזם אשר מוכן לתקן שגיאות שעשה בעבר? אני מקווה כך.

עכשיו אתה ממשיך בטיול, ומגיע לכיכר ב' בנובמבר. שני דברים בולטים כאן. ראשית, אלנבי פונה כאן בחדות לכיוון דרום מזרח, ומאבד את המראה אל הים. שנית, המקום הוא יותר צלקת מאשר כיכר. מאז שהרסו את בניין קולנוע מוגרבי יש כאן מגרש חנייה מכוער, והכיכר איבדה את חייה כמקום מפגש של תל-אביבים. אפילו בתי קפה אין כאן. לא נעים לשבת כאן, ולא נעים לטייל כאן.

נניח שתטיל על צוות הפרויקט כאן לבנות מחדש את קולנוע מוגרבי. לפחות צריך שהחזית תחזור אלינו, את עיצוב הפנים של הבניין אפשר לשנות. אפילו את השעון הגבוה שעמד פעם לפני הקולנוע כדאי להחזיר לשם. כל כך הרבה ילדים נולדו אחרי פגישות שנקבעו ליד השעון הזה. כדאי להחזיר לילדים שהזדקנו בינתיים את השעון, שהבטיח שאף אחד משני הוריו לא איחר לפגישה.

לחזור אל האנרגיה של הבאוהאוס

תשאלו: איך זה שאנחנו חולמים על רחוב של באוהאוס, ואנחנו שותלים בתוכו את קולנוע מוגרבי, שנבנה כמו מקדש קטן של אר-נובו, ולא היה שום דבר בינו לבין הבאוהאוס? עולה כאן השאלה מה אנחנו עושים עם העבר, והשאלה הזאת עולה פעמיים. פעם אחת היא עולה במישור קונקרטי: מה אנחנו עושים בצלקת שהשאיר בניין הקולנוע ההרוס? פעם שניה עולה שאלת העבר במישור עקרוני: הבאוהאוס היה מקורי וחכם ביצירת הווה. כל כולו היה אמירה ש"עולם ישן עדי היסוד נחרימה", והוא אכן יצר ארכיטקטורה שבה הרגישו טוב אנשים שרצו להיפטר מעברם. בתי הבאוהאוס שאנחנו כל כך אוהבים בלב-תל-אביב באמת גאים בכך שהם לא מזכירים לנו שום עבר, לא עבר אירופי, לא עבר יהודי, לא עבר מקומי-כנעני. זה היה נפלא עבור דור הישראלים הראשון, שרצה להשיל מעליו, ואפילו באכזריות, את עברו. אלא שדי מהר התברר, שהעבר אינו מניח לנו לשכוח אותו בקלות, והנסיון לחסל את העבר לא היה המהלך הנבון ביותר של הסוציאליסטים, לאו דווקא כיוון שהעבר כופה את עצמו עלינו, אלא כיוון שאנחנו עצמנו לא מוכנים לוותר עליו. עניין אחד הוא להשתעבד לעברך, ועניין אחר הוא לרצות שמשהו מעברך (למשל, בניין מוגרבי והשעון שלפניו), לא יישכח בתוך ההווה שלך.

קולנוע מוגרבי

קולנוע מוגרבי בימי תפארתו. מה עושים עם הצלקת? צילום: ויקיפדיה

הבאוהאוס היה אצילי, אבל לא נוצר שום קשר מעניין בין תל-אביב של הבאוהאוס, לבין תל-אביב שנבנתה על פי חלומות אחרים. וכך שכונת נווה צדק, למשל, שנבנתה לפני המודרניזם של הבאוהאוס, אבל היתה השכונה הראשונה של תל-אביב, לא קושרה בשום קישור ארכיטקטוני אל תל-אביב של שנות השלושים והארבעים. שום ארכיטקט של הבאוהאוס לא הציב בפני עצמו את המשימה לעצב את רחוב אחד העם מתוך שיחה עם רחוב שבזי, שאותו הוא ממשיך. וחבל. אפשר היה לבנות את ההווה של העיר בלי שהוא מתכחש לעצמו, אבל גם בלי שהוא מפנה את גבו לחלוטין אל העבר של העיר.

תוצאה קשה יותר של הסירוב לעבר היא מה שקרה לבאוהאוס כאשר גם לו עצמו התחיל להיווצר עבר. תמר גטר, שבציורים שלה היא תופסת בחריפות מיוחדת את האנרגיות של הבאוהאוס, מרבה לצייר את תל-אביב כאוטופיה. היא מזכירה לנו את היסוד המרגש והרענן שהיה גלום בחלום להתחיל את החיים האנושיים מחדש, ולהתחיל את הבניה האנושית מחדש, גם בתל-אביב. גטר לא שוכחת עם זאת את היסוד הקנאי, הכמעט טוטליטארי שהיה בסירוב של הבאוהאוס לזכור שיש מאחוריו היסטוריה, וגם לו עצמו תיווצר היסטוריה.

אחת התוצאות של היסוד הקנאי הזה היה הקלות שבה הרסה תל-אביב את בניין הגימנסיה הרצליה. אבל תוצאה קשה יותר, לטעמי, היא מה שקרה לבאוהאוס בצפון העיר, מה קרה לבאוהאוס של שנות החמישים והשישים. רק השתנו מעט הנסיבות והצרכים – והבאוהאוס התקלקל. אני חושב שאינני יחיד שיש לו יחס-שבלב אל מרכז תל-אביב, אבל אין לו שום יחס אל צפון תל-אביב. הארכיטקטים שגדלו על הבאוהאוס לא ידעו להמשיך בצורה מעניינת את מה שהתחילו אבותיהם, כי לא היתה להם תחושה היסטורית, אפילו לגבי מסורת הבאוהאוס עצמה. כאשר הבניין נעשה קצת עשיר יותר, הוא איבד את אצילותו. צפון העיר הוא מקום שבו יש יותר כסף, ואין בו פרידה שלמה מן הבאוהאוס, אבל אין בבתים לא יופי ולא חלום, לא תשוקה ולא אוטופיה. המודרניזם שלנו לא ידע מה לעשות עם היום השני שלו.

על רקע זה קיבלנו את הפתרון הפוסטמודרני לארכיטקטורה שאינה רוצה עוד להפנות את גבה אל העבר: הציטוט. קיבלנו בניינים שקיר אחד שלהם הוא ניו יורק, וחצי מרפסת שלהם היא ונציה, ושליש חצר שלהם היא האקרופוליס. בעיני זה מגעיל. זאת החלפה של היסטוריה בקריקטורה.

חלון צרפתי וקשת ערבית

אם נחזור אל רחוב אלנבי ואל קולנוע מוגרבי, הרי באוהאוס כפרויקט שרוצה לתקן את עצמו לא ייכנע לקיטש של הציטוטים המגובבים זה על גבי זה, אבל הוא ידע להטמיע אל תוך רחוב של באוהאוס בתים שנבנו בסגנון אחר, והם חשובים לזיכרון ההיסטורי שלנו. במקום ציטוט של סגנונות רבים בתוך בניין אחד, כדאי שנבנה ניגוד דרמאטי ומעניין בין בניינים רבים בסגנון הבאוהאוס, ובניין אחד שמשמר את סגנונו האחר. הדבר חל לא רק על קולנוע מוגרבי שנעלם. הדבר חל גם על קולנוע אלנבי, ועל חנות הנעליים מיקולינסקי, ועל בית הכנסת הגדול, ועל בניין הדואר הישן לפני כיכר המושבות.

בכל הבניינים האלה אפשר לעשות שני דברים. ראשית, לשמר אותם, ולהחזיר להם את החזות שבה הם נטבעו בזיכרון הקולקטיבי. שנית, אפשר לעצב את בנייני הבאוהאוס החדשים שנבנה מסביבם, כאשר שוב הם אינם מתעלמים מן הבניינים המנוגדים האלה, אלא יוצרים איזה דיאלוג, או איזה ויכוח, עם אלמנט שמופיע בהם: חלון צרפתי שמשוחחים איתו בלשון הבאוהאוס, או קשת ערבית שארכיטקט משוחח איתה בלשון הבאוהאוס.

נניח שאתה עובר מנוף המשולשים והמרפסות של קטע אלנבי הראשון, אל נוף של מרובעים וחלונות מעוצבים בקפידה בקטע אלנבי השני. ובתוך המרובעים והחלונות שתולים – כמו ויכוח היסטורי – קולנוע מוגרבי וקולנוע אלנבי. אני לא חושב שיהיה בזה ויתור על רוח המודרניזם. להפך. אולי האוטופיה של הבאוהאוס שלנו היתה עסוקה כל כך בהווה, שהיא שכחה את העצה של ולטר בנימין לראות במלאך ההיסטוריה לא יצור שפניו אל העתיד בלבד, אלא יצור שפניו דווקא אל העבר, אבל רוח גדולה דוחפת אותו אל העתיד. האם לא יהיה זה מעניין להמשיך ולהשלים את המודרניזם של תל-אביב, כאשר ההמשך יתקן את ההתעלמות מן העבר? האם אין זה אתגר לבנות מחדש את בניין קולנוע אלנבי, כאשר הבאוהאוס שבו עף אל העתיד, אבל פניו ממשיכות להביט – לפעמים בוויכוח ולפעמים בחיבה – אל העבר של העיר?

בין שינקין לשוק הכרמל

נניח שאתה מגיע בטיול אל כיכר מגן דוד. מקום מעניין. בנקודה הזאת נפגשים הרבה רחובות והרבה עולמות. מכאן מתחיל שוק הכרמל; מכאן מתחיל שינקין, רחוב הדגל של הבנים של היאפים; כאן נחצה לשניים רחוב נחלת בנימין. דרומה אל מדרחוב של דוכני מלאכת-יד, וצפונה אל רחוב של חנויות ישנות, שהזדקן יחד עם בעלי החנויות האלה. ובמרחק פסיעה משם – שוק בצלאל, שוק החולצות-בעשר-שקל של תל-אביב. מקום מגוון ורב-פנים שכזה הוא מקום שערים גדולות אוהבות. לכאורה נפגש כאן כל מה שיכול להיפגש בעיר, וזה אמור להיות חי, תוסס, אנרגטי. אבל זה – מה לעשות – לא מקום שמח, אלא מקום מרופט. לא נעים לבוא לכאן, ונדמה שבאים לכאן רק מי שמוכרחים לבוא, ומי שבא בא כדי לקנות משהו וממהר לברוח מכאן. בערב, למשל, אין כאן נפש חיה. העיר מחמיצה כאן את הפוטנציאל שלה.

כיכר מגן דוד

כיכר מגן דוד של פעם. מפגש מוחמץ צילום: tvlv

בצומת הזה כמו התרכזו כל הסיכויים של תל-אביב וכל ההחמצות שלה. זאת עיר שהרבה קורה בה, ולא רבות הערים בעולם שמעבירות בבירור את ההרגשה שהרבה קורה בהן, אבל זאת עיר שהתרפטה בקלות. ממש חבל שכל האנרגיה של תל-אביב מסתיימת פעמים רבות בטיח מפויח, בבטון שמגלה את הברזל החלוד שבתוכו, ובתריסולים שהורסים מרפסות. כן, אני יודע שחלק מהקסם של תל-אביב הוא בזה שהיא "עיר בלי קונספציה", כמאמר המשורר, ושהיא נראית כמו "נדנדת פיח רועשת". אבל כל טעמו של הפרויקט ההזוי הזה שאנחנו מפנטזים כאן הוא שקצת קונספציה, וקצת פחות פיח, רק יועילו לתל-אביב, בלי שילבישו לה מדים הדוקים מדי. הרי הנזק העיקרי שגורמת המרופטות הוא, שהיא מסתירה מאחוריה כל עיצוב, שהיא עושה מהארכיטקטורה סמרטוט. יקומו, אם כן, ארכיטקטים ויתנו לתל-אביב צורה – צורה שתכבד את היופי המוסתר של הבאוהאוס, שהוא היופי העמוק של תל-אביב, וצורה שלא תישחק בקלות, ולא תהפוך לחוסר-צורה.

האם הבאוהאוס יכול להתמודד עם הבעיה של עיר מרופטת? לא בקלות. בנייני הבאוהאוס לימדו שלושה דורות של ישראלים מהו יופי לא סנטימנטלי, אבל הם לא ידעו להשתמר. אפשר לומר שהארכיטקטים של הבאוהאוס ידעו לחשוב על כל בעיות האדם הגדולות - על הניכור ועל הסוציאליזם, על הרציונאליות ועל הצניעות - אבל לא ידעו לחשוב על החמסין, ועל האבק, ועל המלח שבא מן הים ומאכל את הקירות. ואם הפנינה הסגנונית של תל-אביב, הבאוהאוס, תתרפט בקלות, כמו ניתנה בתל-אביב הרשאה כללית למרופט ולמוזנח.

לכן כמה מיליונים טובים מן התקציב האינסופי שלך, אתה תקדיש לתכנון של כיכר מגן דוד כולה ברוח הבאוהאוס, אבל מחומרים משתמרים. כאן יש להתגבר לא רק על כשלונות העבר, אלא גם על הצלחות העבר. כאשר הבחינו בכך שהקיר המסויד-לבן אינו עומד במבחן הזמן, התחילו לבנות בתל-אביב חזיתות בתים עם ריבועי קרמיקה קטנים, שנראים כמו קירות של חדרי אמבטיה, קירות חסרי אופי של חוץ, וחסרי גאווה של רחוב. גם מקירות האמבטיה העמידים אבל המגעילים האלה נבקש מן הארכיטקטים של כיכר מגן דוד להימנע.

בזכות פשע הקישוט

אבל כאן, בכיכר מגן דוד, צריך יהיה הבאוהאוס להתמודד עם בעיה קשה נוספת שהוא גורר מעברו. אדולף לוס כתב על פשע הקישוט, ומאז הוכרזה מלחמת עולם בין הבאוהאוס לבין הקישוטים. ואני חושב שהגיע הזמן שנשאל את עצמנו האם הקנאות לפונקציונאליות לא היתה מוגזמת, וגם מזיקה-לעצמה כמו כל קנאות אחרת. האם כדאי היה להילחם מלחמה מרה כל כך, ואבודה כל כך, בצורך האנושי לקשט קיר עירום? האם כדאי היה להיקלע לסתירה שבה מרוב צורך בקישוט הפכנו את אי-הקישוט לגדול שבכל הקישוטים? האם לא שילמנו מחיר יקר על כך שאבותינו שרו "חולצה כחולה, והיא עולה על כל העדיים"? האם איננו יודעים היום שכל עין ראתה שאפשר להשוויץ ואפשר גם להתקשט בפשוט ביותר, בדיוק באותה מידה שאפשר להשוויץ ולהתקשט ביקר ביותר? ושאלה אחרונה: האם טוב עשינו שאנחנו, אוהבי הבאוהאוס, ויתרנו על מלאכת הקישוט לגמרי, וכך מסרנו את הצורך האנושי לקשט בידי הקיטש של הפוסטמודרנים?

אני לא מאמין שאפשר לחלום על באוהאוס שמחייה מחדש את כיכר מגן דוד, על שלל האפשריות האורבניות שנפגשות בה, בלי גם לקשט. שינקין שכולו פונקציונאליות? אין דבר כזה. המדרחוב של דוכני מלאכת היד בנחלת בנימין בלי קצת קישוט מזמין? אין לזה סיכוי. המשימה היא, אם כן, לתכנן כיכר של באוהאוס גאה בעצמו, רציונאלי ולא מרופט; אבל באותה עת להוכיח שקישוט איננו מחסל את השכל הישר, שלנאורות יש גם הומור, וגם אלגנציה, וגם ספונטניות. משהו מן הפרחים שמגישות הידיים המושטות בציורים של תמר גטר הוא דוגמא לקישוט שכל כולו כבוד לרוח הבאוהאוס. יש גם פרחים בלתי סנטימנטאליים, ותמר גטר, או יאיר גרבוז, הוכיחו שיש. המשימה לעצב לבתים ולרחובות גם קישוטים בנוסח הבאוהאוס, ולהיפטר מן הקנאות שחשבה שקישוט הוא פשע, היא עוד הגשמה של הרעיון שהמודרניזם הוא פרויקט שלא הסתיים, והוא חזק דיו כדי ללמוד מכשלונותיו.

ומילה אחרונה על צבע. הבאוהאוס היה כולו לבן. זה היה אצילי ונפלא, אבל זה היה גם נזירי ומזמין צרות. האם זה מקרה שבאו בניהם של אדריכלי הבאוהאוס ועברו מן הלבן אל האפור של הברוטאליזם? הם חשבו שהלבן איננו נזירי מספיק, ואם לא נראה את הבטון החשוף והאפור לא נהיה עקביים מספיק. כך קיבלנו את פולחן הכיעור שנולד מתוך פולחן המינימיאליזם. די עם זה. אם הבאוהאוס רוצה לעצב מחדש את שוק הכרמל, הוא לא יכול להסתפק בצבע הלבן. אם הבאוהאוס רוצה להחיות מחדש את החנויות המסכנות של רחוב נחלת בנימין, הוא צריך על הפאלטה שלו גם צהוב וגם כחול, ואולי אפילו קצת אדום. למה השארנו ליאפים המיופייפים של הפוסטמודרנה את כל הצבעים כולם? הגיע הזמן שהבהאוס יקח מהם את הצבעים, ויתן להם אופי של שכל ישר ושל שמחה לא מתחכמת. את כיכר מגן דוד ואת הרחובות היוצאים ממנה יעצבו ארכיטקטים שיבטיחו לנו באוהאוס, אבל פלוראליסטי ולא אחיד, עמיד ולא מתרפט, ואוהב צבעים רבים. האם באוהאוס צבעוני הוא עדיין באוהאוס? התשובה היא לא, אם אתה רוצה לבנות מוזיאון לבאוהאוס הישן והטוב. התשובה היא כן, אם אתה מאמין שהפרויקט של הבאוהאוס לא נגמר, והוא חזק מספיק כדי לשמור על אופיו גם כאשר הוא לומד מן השגיאות שלו ומשתנה.

אני יודע שאחרי כיכר מגן דוד, אלנבי הוא עוד רחוב ארוך. צריך לשחזר ולעצב מחדש את בית הכנסת הגדול, את קולנוע אופיר שהיה על גבול הרחוב, מיד עם הכניסה לגרוזנברג, את הבנקים וחנויות הספרים, ובעיקר את המפגש שיכול להיות מרתק בין אלנבי לבין שדרות רוטשילד. אבל בישראל תקציבים נגמרים לפני שפרויקטים גדולים נגמרים, והזמן הקצוב לפרזנטציות בכנסים נגמר עוד לפני שנגמרים תקציבים.

נסים קלדרון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במחלקה לספרות עברית


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא

האור והקסם של פעם

08 באוקטובר 2014

שישים משפחות ועוד שש

08 באוקטובר 2014

שיר עץ הגג

08 באוקטובר 2014