אוטולײן גדוֹל ויפה, קח אוֹתנוּ למחנה

עמוס רודנר | 15 במרץ 2021

עולים רבים מגרמניה מצאו "בית ראשון במולדת" בקיבוץ הגדול גבעת ברנר והטביעו בו את חותמם. עמוס רודנר, בן הקיבוץ, מביא שרשרת פנינים על התרבות הייקית, השפה, השירים והאמרות הבלתי נשכחות. הייקים יצאו כל בוקר לעבודה קשה, אבל אף פעם לא ויתרו על השפה והתרבות הגרמנית

אף פעם לא כתבתי; לא דיברתי באיזו שיחה; לא ריכזתי מחשבות על תופעת היקים בגבעת ברנר. אבל בשיחת טלפון עם ידידי מישיבה על הסיר בפעוטון יהודה הראל, הוא סיפר לי שכשהגיע בפעם הראשונה לגרמניה הרגיש כאילו כבר שמע את הגרמנית הזאת מסביב. כששאל את עצמו "איך יכול להיות?" נזכר: "בגבעת ברנר!"

ואכן, כשהיינו שנינו ילדים, מודל 1934,  החלוצים היו מהגרים צעירים. הם שמרו על עברם ועל קשר עם סביבתם האנושית באמצעות השפה. החלל הציבורי היה מלא גרמנית, יידיש, פולנית ורוסית. רק עם הילדים השתדלו לדבר עברית. הייתי בטוח שכשאהיה גדול אדבר יידיש. השיחה עם יודָה גרמה למוחי להתחיל להזמין אפיזודות שצירופן מאחד את היקים של ילדותנו לתופעה. למחרת אותה שיחה, נחת במחשב טור חדש של "הזירה הלשונית" שעסק בבדיחות על יקים ובהומור של יקים. התכנסות האפיזודות אל הזיכרון הפכה להפגזה. מלבד אפיזודה או שתיים, כולן זיכרונות ילדות מהשנים שהיקים היו עדין 100% יקים. לכן, אף כי רובם קיבלו מיוסף אחאי שמות עבריים, אני מזכיר כל איש "בשם שנתנו לו אביו ואִמו".

קיבוץ זה בשום פנים אופן לא בשבילם

את גבעת ברנר ייסדו ב-1928 יוצאי מזרח אירופה, שנקראו כולם 'ליטאים'. כעבור כשנה הגיעה ההשלמה הראשונה, גרעין חלוצי ראשון מגרמניה בשם 'קיבוץ חרות'. מנקודת מבטם של המוסדות המיישבים היה השילוב בין חלוצים ממזרח וממערב אירופה לקיבוץ אחד בלתי נמנע. הגרעין היקי לא היה מסוגל בעיניהם להוות מסד לקיבוץ חדש, ולוּ רק בגלל העברית. קיבוצי נוער ארץ ישראלי לא היו עדיין. המוסדות היו חייבים לצרף את גרעין היקים לקיבוץ ליטאי. הליטאים, לכאורה, לא היו חייבים להסכים. האיטלקי אנצו סירני הוא ששִכנע את הליטאים לקבל את הצעת המוסדות.

הצירוף הזה לא היה קל, אבל בדיעבד נחשב להברקה נבואית של סירני. בתחקיר לסרט דוקומנטרי על סירני שאלתי את עדה אלמנתו: "איך אנצו עלה על הברקה כזאת?" עדה ענתה: "היינו אמורים לקבל השלמה מקלוסובה, אבל אנצו לא סבל את בני מרשק".

גבעת ברנר הייתה הישוב הראשון שמחצית מאנשיו עלו מגרמניה, וניהלו את חיי היום יום בגרמנית. העובדה הזו גררה תופעה שהיום היו מכנים אותה, כנראה, 'בית ראשון במולדת', אבל אז היא נקראה 'תחנת רכבת'. הנהירה ארצה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, העבירה מאות עולים מגרמניה, ויש אומרים אלפים, דרך גבעת ברנר. כאן הם מצאו מיטה באוהל, ארוחות בחדר האוכל, עבודת חוץ בפרדסי ובכרמי איכרי רחובות, ובעיקר זכו להדרכה ראשונית להתמצאות בפלשתינה.

אני מכיר את התופעה רק מסיפורים, אבל הסיפורים סופרו בסוג של מבוכה. מצד אחד הייתה גאווה גדולה על המקום המרכזי שתפס הקיבוץ בקליטת המהגרים מגרמניה. מצד שני הייתה אי נוחות בשל עזרה לאנשים ש"קיבוץ זה בשום פנים אופן לא בשבילם". לדעתי אין לתופעה הזו אסמכתא בעולם התקשורתי של 'אִרגון עולי מרכז אירופה'. אולי אני טועה.

כאמור, במיתולוגיה הגבעת-ברנרית המקומית, השילוב של יקים וליטאים היה נחשב הברקה. אבל המציאות כללה קשיים עצומים. היו בין חלוצי 'קיבוץ חרות', שהתארגנו ועלו לפני עליית הנאצים לשלטון, כאלה שעדיין הרגישו את עצמם כמעט גרמנים. הם התייחסו לליטאים כפרימיטיביים, מה שלא הפריע לליטאים לחוות על היקים את הדעה: "דרײ דיפלאָמען זענען בנמצא, און דאָס גוישע קאָפּ אויכעט": יש להם שלוש דיפלומות, אבל ראש של גוי.

תיכף ומיד הבית של לוצי

לרבים מהיקים היה חינוך מוזיקלי. ההרכבים המוזיקליים שפעלו בקיבוץ הגדול, שהיה בסך הכול יישוב קטן, היוו פואמה פדגוגית מוזיקלית. בהקשר זה היו באים לחזרות התזמורת לא פחות ממִניין יקים ויקיות עם כלי קשת. באיזו הזדמנות תרבותית הציגו הכנרים סקץ', בו היקה מופיע לקיבוץ עם סוג של תיבה. הליטאי הקולט: "מה זה?" היקה: "בתוך יש כינור". הליטאי: "מה זה כינור?"... נו נו! היו תגובות. רובן מנוּ את מספר הכנרים היהודיים ילידי מזרח אירופה שהתפרסמו בעולם. היה אפילו מישהו שטרח וגילה שהכנָר היהודי הגדול פריץ קרייזלר, היחיד מהענקים שנולד במרכז אירופה, הוא בן לאוסט-יודן, יהודי מן המזרח. מנהלת החשבונות הליטאית החריפה יהודית דותן הפטירה: "נישט יעדער וואָס האָט אַ פֿידל אונטער זײן בעט, קען זײן סטמפניו": לא כל מי שיש לו כינור מתחת למיטה יכול להיות סטמפניו (הכנר מסיפורו של שלום עליכם).

היקים נהגו לשבת בלילות הקיץ על הדשא מול צריף המגורים סביב פטפון מנואלה ותקליטים קלאסיים. הליטאים היו מתגודדים בעמידה מחוץ למעגל ומלגלגים: "פֿארשטייט זיך נאָכאַמאָל דער נײנטע" [כמובן שוב פעם התשיעית].

דניאל סמבורסקי, לפי הידוע לנו היום, כתב את הלחן של 'שיר העמק' למילים משלו. רק אחרי כן, בתיווך ההפקה, 'קרן היסוד', נתן את הלחן לאלתרמן כדי שיכתוב את המילים המוכרות לנו כיום. הסיפור הזה לא היה מוּכר בגבעת ברנר בה הקלט וצולם השיר, כשחיפשו לסמבורסקי קיבוץ שבו כל המקהלה שומעת ודוברת גרמנית. מה שבטוח הוא שכאשר המוזיקאי, המפורסם עוד מגרמניה, לימד את השיר, הוא לא לימד את הפזמון החוזר. חברת המקהלה לוּצִי פּלאַטוֹאר הרימה יד ואמרה: "אלזו, אדון זמבורסקי, אתה לא מרגיש שחסר כאן משהו?" סמבורסקי, חבט מיד בפסנתר: "לָה! מִי! רה רה דוֹ רה!" המלחין, שלא דיווח שהלחן כבר היה עִמו, הדהים את המקהלה, העלה את קרנה של לוצי, והבטיח "לתת לבחוּר אלתרמן (הצעיר והבלתי מוכר עדיין - ע.ר.) לכתוב את הטקסט". הבחור באמת כתב: " מה, מה, לילה מלֵיל". היקיות מדור המקהלה הראשון היו ממרפקות זו את זו בעת ביצוע השיר באירוע תרבותי: "תיכף ומיד הבית של לוצי".

מקהלת גבעת ברנר

מקהלת גבעת ברנר: אלזו, אדון זמבורסקי, אתה לא מרגיש שחסר כאן משהו? צילום: ארכיון גבעת ברנר

יצחק כלים הולך לפני הזמן

מרכז התרבות בגבעת ברנר היה ממש קמפוס שהכיל אולם מופעים, אולם לשעורי תנועה ומחול, ספרייה, חדר קריאה, חדרי עיון וחדרי חוגים או חזרות. הקמפוס פעל ברוב ימי החול כאולפן אזורי למוזיקה. אחרי סגירת גן הירק הייתה גרטשן לאם הבית, השרֶתֶת ומחלקת התה של כל הצֶבֶר הזה. כרַכָּז תרבות הייתי המעסיק שלה. בין כל המרגליות שהפיק פיה אני זוכר בעיקר כמה שקצת משנות את דמותה המצטיירת מציטוטיה המוכרים. כשקיבלה מכתב מאחותה שבלונדון, בוגרת טרנספורט הילדים ערב השואה, אמרה לי באדישות גמורה: "אחותי כותבת ממוסד פסיכיאטרי. אבל כאן היא הייתה נחשבת נורמלית. כמו כולם". סיפור נוסף: בחפיפה ביני לבין רכזת התרבות שהחלפתי, השתתפה גרטשן כחלק מממסד התרבות. כשהרכזת היוצאת התלוננה ש"החברים לא עוזרים בהכנות לחגים וקשה נורא להעלות אותם עם הבמה", התערבה גרטשן באדישות: "אך קוואַטש [שטויות]! החברים לא אוהבים לחַגֵג? לעבוד הם לא אוהבים".

אַ פרופו חיי כרכָז תרבות, נזכרתי שבאספה הכללית שהציעה אותי למילוי אחד התפקידים, רציתי להבהיר שאני לא מתכוון לשקוט על השמרים ולמלא את התפקיד על מי מנוחות. אמרתי שאם אבחר, אני מבטיח להיות 'מאַזיק רציני'. מרכזת בתי הילדים, היקית רבקה אוֹרמִיאַנר, ניגשה אלי: "ממש התכוונתי להצביע בשבילך. אבל החלטתי לבחור במישהו שלא מתכוון לעשות נזקים".

ליצחק בורכארד קראו 'יצחק כלים'. הוא רחץ כלים, אם אני זוכר נכון, מאז שהגיע ב-1945 מהשואה, עד שעזב עם קבלת השילומים מגרמניה. הנ"ל התמחה במִטבח בשטיפה ידנית של סירים ותבניות. הוא עבד במהירות, ביעילות ובעיקר בקבלנות. היה בא כל יום מאוחר, כשהתחילו להיפלט מן הבישול סירים, תבניות ושאר כלי ענק. הוא משפַּכטל, מקרצף, שוטף ומסיים. בסיום היה מוריד את הסינר, ולרגל הקבלנות "הולך לפני הזמן". אני לא זוכר מה בדיוק אמר לחברת הכשרה לפני שנתנה לו סטירת לחי. הוא הזהיר אותה, כנראה, לא להתקרב. צלילית זה נשמע: "קוֹם נִישט זוֹנָה".

יצחק בורכרד

יצחק בורכרד עושה סדר צילום: ארכיון גבעת ברנר

הנעל של הפרה סולטנה

כשפרצה המדינה ובן גוריון קרא לעברת שמות משפחה, הוציא יוסף אחאי אחרי שעות העבודה שולחן אל הדשא שבחזית ה'צריף תרבות'. החברים היו ניגשים אליו לפי תור, והוא היה מחלק להם שמות משפחה עבריים. כשהיקה שימון ישראל בא לעברת את שמו, הציע לו אחאי את השם שמעון גוי. אחיו של שימון, הרברט ישראל, עבד בדיר הצאן. כשאתון הצאן ליזה נחבלה כרונית באחת מרגליה והייתה לצולעת, החליף הרברט את שמה ל'דרײפוּס'.

ואפרופו דרײפוס. לאורי גאוּפּ, רפתן יקה, קראו הרפתנים הולצן פוּס  - רגל עץ. הוא היה אמנם בעל מלאכה מחונן בכמה מלאכות, אך חסר השכלה. הרפתנים היו עורכים לו מתיחות שהיום לא היו מצחיקות איש. באחת המתיחות ביקש מרכז הרפת, היקה הבכיר עקיבא שטיין, שגאופּ יכין נעל מעור לפרה סולטנה, שסבלה מבעיות טלפיים קשות. גאופּ, מחונן ידי הזהב, עמל חודש שלם, אחרי העבודה, לגלף אימום מעץ בתבנית טלפי פרה, כדי לתפור סביב האימום נעל לסולטנה. כשגמר לגלף אמר לו עקיבא שסולטנה "כבר עומדת על הרגל", ולא צריך לתפור את הנעל. יש לציין שהרפתנים לא נחפזו לספר לחבר'ה, אבל גם לא וויתרו לו על הכינוי 'הולצן פוס'.

עקיבא שטיין

עקיבא שטיין. סולטנה כבר עומדת על הרגל צילום: ארכיון גבעת ברנר

כשריכזתי את ענף הצאן, עקיבא עוד ריכז את הרפת. שיתפנו פעולה באווירה סבירה, אך כשמישהו השאיר בחצר הצאן שער פתוח, וכשהרחלות ניצלו זאת כדי לעוט במתבן הרפת על חבילות חציר האספסת המיועד לעגלות בלבד, רצה עקיבא להרוג אותי אבל התאפק, והסתפק בגידוף: "הגאון מווילנה".

פִּזמון הרכיבה עלי ברכיים "הופה הופה רייטר" נחשב תו תקן להורוּת נאורה. היקים היו מבצעים את המיצג עם פעוטותיהם בכל הזדמנות, גם פומבית. אימא שלי הייתה כל כולה ליטאית, אבל כמה שנים לפני עלייתה ארצה התגלגלה להמבורג כאופֶּר לילדי משפחת בוכהולץ וממש ידעה גרמנית. גם היא רצתה להיכלל בהורות הנאורה, ועשתה לי 'הופה רייטר', אבל רק בחדר, בחוג המשפחה, כשאבא נבוך: "יוכבד! את מורה לעברית".

היקים התקשו בעברית. אולי דווקא משום כך היו ביניהם שהתמכרו לחרזָנוּת. כאן כמה דוגמאות כולן מהזיכרון הפתוח לטעויות. רוב המצוטטים כאן, החורזים בעברית, ניהלו כמעט את כל חיי היום יום בגרמנית.

הלוקס אינו בוער, חשמל יבוא מהר

נחזור לגרטשן. למילות השירים לא היו מקורות זמינים. כיוון שכך, גם לא הדפיסו בסטנסיל שירונים. אני זוכר את ההגדה המקומית של פסח כשירון יחיד באירועים תרבותיים. היה מאוד מקובל לשיר ב'לה-לה-לה'. גרטשן אמנם לא הייתה היחידה ששחזרה את המילים צלילית, אבל הייתה לזיכרוני היחידה ש'נתנה הופעה' עם שִחזוריה. היא הייתה עוברת בין הפעוטונים וגני הילדים ושרה לקטנטנים עם גירסאות משלה. את שיר העמק שרה: "טל מִלמטָה וּלבָנָה בִכלָל", ואת "סלינו" שרה: "פָּנוּ דרךְ לָנוּ, בִכוּרִים שלָנוּ".

גרטשן מגבעת ברנר

גרטשן: טל מלמטה ולבנה בכלל. צילום: ארכיון גבעת ברנר

ערבי התרבות העצמית נקראו 'ערב פנימי'. הקאברים לברטולד ברכט וקורט וײל היו מאוד פופולריים. חדר האוכל של הקיבוץ היה צריף עץ ענק. קירותיו היו שלד מקורות עץ מחופה לוחות עץ חיצוניים בלבד. הצריף הואר במנורות לוקס. החברה רבקה מחֲנָיימִית, ממייסדות עין חרוד, נשלחה להדריך את ראשית גבעת ברנר באִרגון המטבח וחדר באוכל. במסגרת זאת התעקשה והשיגה את הסבת התאורה לחשמל ואת ציפוי פנים שלד העץ בלוחות דיקט. למסיבת הפרידה ממחניימית חיבר מי מן היקים ושר עם חבריו למנגינת Das Lied von der Unzulänglichkeit  ('שיר בלבול המושגים' בגירסה של אברהם שלונסקי) – "הלוּקס אינוֹ בוֹער/ חשמל יָבוֹא מהר/ קִירוֹת מִדִיקט וגם חשמל/ אלקטריש איבר אַל".

תפקיד הכנת הערבים הפנימיים הוטל בתורנות על ענפי המשק. לערב כזה, שהוכן ע"י ענף הנגרייה, חיבר ברטולד לוי, שגם ליווה בגיטרה, פזמון הכולל בית על כל נגָר. נזכרתי בבית אחד בלחן 'שירו של מקִי סכינאי': "פּוֹעל חָרוּץ הוּא אֲשר צוֹבל/ הוּא מִצטיין בֶנגָריה/ אַרבע אצבָעוֹת ביָד לוֹ/ אחָד חָתךְ עִם מכוֹנָה". בערב שהכינו עובדות משתלת הפרחים הן שרו בית אחד ופזמון של השתלנית המיתולוגית תיאה צִימבלִיסטה, למנגינת שיר ילדים גרמני שכל היקים הִכירו: "מי זה בא לבית היוֹלדוֹת/ אבא שנוֹלדו לו תאומות/ הכניסה לבית היולדות/ אסורה בלי גלדיוליות./ הידָד הידָד המשתלָה/ כולָם יוֹדעים: היא נפלאה".

החשמלאים הכינו לערב באחריותם מערכון שלם על הפסקות חשמל. ההפסקות נבעו מהפעלת קומקומים חשמליים פרטיים בחדרי החברים, שבהם לא הותקנה רשת מעגלי כוח. אני זוכר רק חרוז אחד: "קֶצֶר, קֶצֶר, לֹא יפה/ מישהוּ בישל קפה". הנִי נלנבוֹגן הייתה אחראית במכבסה על כביסת הגרביים והחזרתם לתאים האישיים במחסנבגדים. על כל גרב היה רקום 'המספר במחסן', אבל הני התעקשה להחזיר אותם לתאים בזוגיוּת המקורית. אי לכך פרסמה בעלון את המִכתָם: "גרב אל גרב כפתֵר אוֹ תפוֹר/ זוּג גרביים נָקִי אל התָא יחזור".

השפן הקטן נכנס בבית מרקחת

דמות מיוחדת במינה היה רופא השיניים ד"ר הרמן גראדנואר. הוא היה מדריך חבורת 'קיבוץ חרות' בגרמניה. היה מבוגר מחניכיו, מדופלם, ונשוי לרופאת השיניים ד"ר ריבה גרדנואר, שלא השתייכה לגרעין החלוצי. עם אשתו פתח קליניקה בתל אביב, במקביל פתח גם מרפאת שיניים בקיבוץ. בחצי השבוע שבילה בקיבוץ לא הייתה לו בעיית לינה כי הסייעת המקומית פינתה לו ברצון צד אחד במיטתה. הרמן גרדנואר היה מכור לחרזנות תומכת רפואת שיניים, כמו למשל בשיר שהיה מוכר גם לכלל ילדי ארץ ישראל: "אצבע בפה זה לא יפה/ כך אמר אדון רופא". כמו כן היה חוטא מפעם לפעם בחריזה תומכת בתחומי רפואה אחרים, כמו למשל: "דוקטור נאכט רופא עיניים/ אךְ גם לוֹ יש מִשקפיים".

והנה שיר ילדים ששרו לנו בימי הולדת, כשהיינו ממש פעוטים. השמות המוזכרים היו כלות וחתני היומולדת הקונקרטי. 'מחֲנה' היה כינוי לכל שטחי המגורים, החינוך, והשירותים: "אוטולײן גָדוֹל ויפה/ קח אוֹתָנוּ למחֲנה/ קח אוֹתִי דנילי ואת יוּדיתלי".

היקים היו הרבה פחות פוריטנים מהליטאים. כילד בן חמש ממש הזדעזעתי כשהִילדָה ר. שרה לבנה הפעוט מיכאל: "השפן הקטן נכנס בבית מרקחת/ מה נתן לוֹ הרופא?/ שתי זריקות לֶתחת". ואפרופו שפנים, בוויכוח על צמחונות, בארוחת בוקר ב'סככת הפלחה', אמר מרדכי רײפן: "טוב השפן המת מן הגזר החי".

לתיאו בלוך הייתה השכלה מוזיקלית. הוא גם ניגן, מקצועית, בחליליות ובקלרינט. זה לא מנע ממנו לשפר יכולות בתחום החרזנות. מפואמה ארוכה שכתב אחרי השחרור ממעצר שבת שחורה במחנות רפיח הצלחתי להיזכר רק בשתי שורות סיום של בית, וגם בפזמון החוזר: "על מפקד אין לוותר/ סרג'נט מייג'וֹר על גדר/ ברָפִיח ברָפִיח/ כָל דָבָר מאוֹד שָכִיח".

את שיר הילדים "ילדים אפו מצות" כתבה פניה ברגשטיין והלחין מנשה רבינא. בגבעת ברנר נשמע השיר כל כך מקומי, שהייתי בטוח שהגננות חיברו אותו בעצמן. ולמה נשמע כל כך מקומי? כי רק אצלנו התאימו אותו למנגינה של מוצרט מתוך 'חליל הקסם'. בחיי התרבות רק קורט וײל היה מתחרה לוולפגאנג אמדאוס מוצרט.

כאן זה לא בית זונות בברלין

א-פרופו הורות נאורה, שהוזכרה קודם. לא נעים לזכור, אבל היקים הובילו, ובגדול, בכל מה שקשור להכאת ילדים. סטירה פה ושם הייתה מקובלת, אבל בין מטפלות הגיל הרך היו כמה שהיכו קבוע ובהרגשת שליחות. המורה לציור אריה מאיירהוף היה אוטוריטה חינוכית מסוגם של עוזר חולדאי בחולדה, נחמן רז בגבע ושמעון שטרן בכפר סאלד. הוא היה סוטר בקור רוח, בלי לכעוס, מתוך מוטיבציה פדגוגית. נפתלי שטל, מרכז גן הירק, היה מכה ילדים שעבדו אצלו כל יום שעתיים אחרי הלימודים. הוא לא היה מתנזר מהכאת חברים, ורק אם צריך, גם חברות. כשתקרית הכאת מוישה ג' (שם בדוי), גררה אותו לבירור במזכירות ולחובת התנצלות באספה הכללית, אמר באספה: "אני מתנצל על שנתתי למוישה ג' סטירה אחת". כשחמי בני שאל אותי: "אבא, המטפלות היקיות שנתנו מכות היו סדיסטיות?" עניתי לו: "לדעתי לא. הן פשוט לא יכלו לשאת, בשום פנים ואופן, חריגה מסדר ומנוהל".

אריה מאיירהוף, המוזכר בפִּסקת המכות, היה איש חמוּר להפחיד, וגם שובב גדול. למשל: אריה הביא מגרמניה מצלמה משובחת, ולא נשאב לצילום. חברו, הצלם הנס הלר, השאיר את המצלמה בגרמניה, והתעלק על אריה שישאיל לו. אריה אמר: "אם אתה דוחף את 'העגלה עם מָנות' בחדר האוכל, ומחלק את המנה העיקרית לכל החברים כשאתה בתחתונים בלבד, המצלמה שלך". וכך היה. הנס הלר התפתח והתקבל כצלם מקצועי. בין היתר היה צלם של ארגון ההגנה, וצלם צבאי ב-48', ובשנותיו הראשונות של צה"ל.

אריה מאיירהוף

אריה מאיירהוף: מפחיד אבל שובב צילום: ארכיון גבעת ברנר

יש גם סיפורים נחמדים פחות. אריה, כאוטוריטה חינוכית, היה גם אוטוריטה תרבותית ובעיקר מוסרית. במסגרת זו "לא נתן רשות" לריקודים סלוניים. בסוף שנות הארבעים האחרונות היה בשליחות במחנות המעפילים בקפריסין. באביב 49' הייתה אווירת שחרור וניצחון. לקיבוץ הגיע פליט שואה יקה: צעיר, חיוור, רזה, ארוך אצבעות דקיקות ופסנתרן בתי קפה. היה ידוע שמחנות קפריסין נסגרו, והיה ידוע גם שאריה נשאר במחנות כמאסף. בפורים 49' ארגנו בפורים "נשף ריקודים סלוניים בארמון אחשוורוש". כשאנחנו, ה'כיתה-טתניקים' הגענו בריצה לשמועה: "טנגו ב'בית סירני'!" החגיגה הייתה בעיצומה. כל יקה בתחפושת מושקעת רקד עם שכנתו, בעוד הליטאים, בתחפושת סמלית ובזוגות חוקיים, עומדים בפה פעור, מסביב. ואז נישאו כל העיניים לדלת הכניסה. אריה, שאיש לא ידע שבאותו יום חזר מקפריסין, נכנס, עלה על הבמה, וטרק את מכסה הקלידים על אצבעותיו החיוורות דקיקות ארוכות של הפסנתרן הפליט והפטיר: "כאן זה לא בית זונות בברלין".

*

כל הכללֹה מסתכנת בפשטנות. אף על פי כן אני חייב לציין שלמרות הקשיחות, שגבלה כמעט בהתעללות, בעיקר בתחום החינוך בעזרת מכות, אפשר לומר שהיקים הם אלה שקיבלו יותר בקלות חולשות אנושיות. קשה להבין איך זה מסתדר לצד קידוש הסדר והמשמעת. יתכן שזה נבע מכך שהאידאולוגיה לא עלתה להם יותר מדי לראש. בתנועה הקיבוצית לא חסרו מורי הוראה שהאידאולוגיה הטריפה אותם. גבעת ברנר הפכה מהר לקיבוץ גדול, ואני מעז לומר, יחסית, ליברלי בעיקר בהשפעת היקים, ובהשפעת השילוב בין יוצאי תרבויות שונות, שאִפשר קבלת נקלטים לאו דווקא משטאנץ מסוים.

כאן, סליחה, ממש מגרד לי במקלדת לסיים ב"אבל ליקים גם חלק גדול במוסר עבודה גבוה, על חשבון מוסר כלכלה נמוך".


1
תגיות :
תמונה ראשית