עם ואומה, לאום ומדינה, ודת גם

דוד שחם | 01 ביוני 2021
המאמר הופיע לראשונה בספר "שורש הדברים: עיון מחודש בשאלות עם וחברה" שהוקדש ליאיר צבן, כתר 2005. דוד שחם הלך לעולמו בשנת 2012

דוד שחם מנסה להכניס סדר במערכת מושגים משובשת המלווה את השיח הישראלי כבר מראשית הציונות ויוצרת כשלים מחשבתיים ופוליטיים, בעיקר בערבוב בין לאום לבין דת. המקרה של ארצות הברית הוא דגם מעניין להשוואה

 

במיתוס מגדל בבל מצוי אלמנט אחד שלרוב אין נותנים עליו את הדעת. הכול מכירים את הסיפור על כך שבתקופה הרחוקה, שבה עדיין הייתה כל הארץ "שפה אחת ודברים אחדים", ביקשו בני אדם לבנות להם מגדל ש'ראשו בשמים'. אלוהים התמלא חשש מפני בני האדם המסיגים את גבולו ומציבים אתגר על שלטונו, וסיכל את מזימתם. וכך, ממשיך ספר בראשית לספר, אמר אלוהים, בלשון רבים לא כל כך מונותאיסטית: "הבה נרדה ונבלה שם את שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו".

ואכן, מרגע שהדבר נעשה, נוצרו התנאים לפיזורם של בני האדם "על פני כל הארץ", והוסרה סכנת הסגת גבול השמיים. אבל החלק שנעלם לגמרי מהשיח הוא ההנמקה שנתן אלוהים בראותו את המגדל אשר בנו בני האדם: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". אמנם אין המקרא מספר לנו מהו הדבר האיום אשר יזמו האנשים לעשות, מהו באמת הדבר שעליו יצא קצפו של אלוהים. אבל את הסכנה הוא זיהה מייד – שכל בני האדם יהיו עם אחד ושפה אחת להם, שתהיה ביניהם תקשורת אמת, שיבינו זה את זה.

האמצעי אשר השתמש בו אלוהים הוכיח את יעילותו במקרים דומים במרוצת ההיסטוריה: הפרד ומשול, נצל ניגודים לאומיים ולשוניים על מנת למנוע אפשרות של שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי, המעמיד בסכנה את השלטון. והעיקר: הוא מנע מבני האדם להבין זה את זה, לדבר דברים אחדים בשפה אחת. ובלשון עדכנית יותר: הרוס להם את אחדות הטרמינולוגיה. בלעדי אחדות זו יחשבו שהם מדברים על אותו דבר, אבל לאמיתו של דבר לא ידעו מהו הדבר שעליו הם מדברים ומה הם אומרים. הבא אותם לחיות בערפל לשוני, תנאי מובהק לערפול המחשבה, ובעקבותיו למניעת יכולת פעולה.

מה זו "ממשלת העם היהודי"

חיים בערפל הלשוני הוא כנראה הרגל שקשה להיפטר ממנו. כך בחיי היום-יום, ויותר מכך – במערכת המונחים המגדירים את זהות היחידים והקבוצות. עם, אומה, לאום, מדינה: מה פירושם של מונחים אלה, שבהם משתמשים בני אדם בבקשם לקבוע את נקודת הציון  של המקום שבו הם עומדים, להגדיר את הפרמטרים של זהותם?

ראש הממשלה יצחק שמיר היה מכנה את עצמו 'ראש הממשלה של העם היהודי'. אריאל שרון לא החמיץ שום הזדמנות להפריח רטוריקה פרחונית שלפיה ירושלים הייתה ותהיה 'בירת הנצח של העם היהודי'. משימושי לשון נרפים אלה מתקבל רושם, ש'עם' הוא מין ישות שיש לה עיר בירה, ראש ממשלה, ועוד מונחים דומים השייכים למה שבשפה העברית המודרנית קוראים 'מדינה', במובן של מסגרת שלטונית הקיימת בטריטוריה כלשהי ומסדירה את היחסים בין היושבים בה, בסמכות המוקנית לה גם מחוקיה וגם מן המשפט הבין-לאומי. הכינוי 'עם ישראל' עצמו אינו מגדיר את העם היושב במדינה ששמה ישראל, כי אם את העם היהודי באשר הוא. והרי ברור לכול שהעם היהודי אינו יושב כולו בטריטוריה אחת, ול'ממשלתו' אין שום סמכות להפעיל עליו את חוקיה.

יהודים בארצות הברית, למשל, יכולים לחוש כלפי הממשלה היושבת בירושלים אהדה, הזדהות, קירבת-נפש, סימפטיה, אמפתיה, לוותר לגביה על מה שאינם מוותרים לגבי ממשלתם שלהם, על הזכות למתוח ביקורת, אבל אינם מקבלים אותה כמסגרת השלטונית שלהם. הם יכולים להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, למלמל בתפילותיהם, אפילו בדבקות, 'בשנה הבאה בירושלים', לראות בה משוש תבל, קריה למלך רב, להתנגד התנגדות נחרצת לכל ויתור טריטוריאלי לפלסטינים בעיר או בסביבתה, אבל אינם רואים אותה כעיר הבירה שלהם אלא במובן המטאפורי ביותר של מלה, בשום אופן לא במובן האזרחי-משפטי. בירתם היא וושינגטון די.סי. ולא שום עיר אחרת, תהיה קדושה ככל שתהיה.

חבר הלאומים מול האומות המאוחדות

השימוש המרושל במונחים שיש להם משמעות מדינית ומשפטית לצרכים רטוריים הוא פועל יוצא מרישול אינטלקטואלי, מחוסר נכונות להשקיע מחשבה בהבנתם של מונחים מגדירי זהות. הבעיה אינה הטרמינולוגיה. גם טרמינולוגיה היא שאלה של אידיאולוגיה. הבעיה היא קודם כול הכנסת סדר בחשיבה. בכל הנוגע לחשיבה על הזהות העצמית שלנו מגיע עד כדי ערבוביה. אנחנו מדברים אולי שפה אחת, אבל שפתנו בלולה לגמרי. בני אדם משתמשים במונחים מגדירי זהות כעם, לאום, אומה, מדינה, ולמרבה הצער נכנס לתחום זה גם המונח דת, השייך לספירת זהות אחרת לגמרי, בצורה מרושלת. לא רק שהיא מעידה על חשיבה מרושלת, למעשה היא אינה מאפשרת להם להסיק מסקנות משותפות לגבי הזהות המשותפת, והם מותירים אותה חסרת תוכן ממשי.

אין דבר המבליט יותר את הרישול בשימוש במונחים אלה מאשר תרגומם משפות זרות. הנה, למשל המלה האנגלית nation. האם פירושה אומה או לאום? שמו של המוסד מלפני מלחמת העולם השנייה – The League of Nations – תורגם לעברית 'חבר הלאומים'. לעומתו תורגם שמו של המוסד הדומה שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה - United Nations – כך: 'האומות המאוחדות'. האם היו גופים אלה התארגנות של 'אומות' או של 'לאומים'? לא, מדובר בהתאגדות של מדינות. החברות בשני ארגונים אלה הייתה של מדינות בלבד. בהקשר הזה המלה nation המקובלת בשפה האנגלית פירושה הנכון בשפה העברית הוא מדינה, דהיינו, ישות השלטת בחבל ארץ מסוים, ומסדירה את כלל ענייניהם של תושביו. כשמדברים בשפה האנגלית-אמריקנית על American Nation מתכוונים לארץ כולה, לישות המדינית שהיא 'ארצות הברית של אמריקה' על חמישים 'מדינותיה'.

והנה מונח כאן לרגלינו מוקש נוסף. את המונח United States, שפירושו המדינות המאוחדות, תרגמו לעברית כ'ארצות הברית', אף שמדובר בארץ אחת, בישות מדינית אחת. וכך, כשמשתמשים באנגלית אמריקנית בתואר national אין מתכוונים ל'לאומי', כי אם לכל-ארצי, למשהו השייך לארץ כולה. בשפה האנגלית, למשל, גם אין קיימת הכפילות המושגית של אומה לעומת לאום. אין בה כלל המטען האמוציונאלי הכמעט-טרנסצנדנטי המוקנה למלה 'אומה' בשפה העברית, ובדומה לה גם בשפה הערבית. בערבית משתמשים בביטוי 'האומה הערבית' לתיאור קבוצה גדולה והטרוגנית של עמים החיים במדינות שונות, שלפעמים הן אף עוינות זו את זו ונלחמות זו בזו. גם בעברית וגם בערבית, מעל למלה 'עם', מרחפת המלה 'אומה' כמעין ישות נצחית, נאצלת, מופשטת למחצה. ישות זו היא גם היסטורית וגם חוץ-היסטורית וגם על-היסטורית. כאן אכן הגענו לצורך לנסות לברר מה ההבדל בין המלה 'לאום' למלה 'אומה', אם יש בכלל הבדל כזה, ותוך כדי כך לבחון את ההבדל בינן לבין המלה 'עם'.

העם היהודי או הלאום היהודי

מילון אבן-שושן עושה לעצמו עבודה קלה. את המלה אומה הוא מגדיר: 'עם, לאום'. את המלה לאום הוא מגדיר: 'עם, אומה'. המעגל הלוגי של העסקה הסיבובית הזו מסתיים בנקודת המוצא. עכשיו כאילו ברור לנו, עם הוא לאום הוא אומה. אנחנו היהודים חופשיים להגדיר עצמו באחת מן ההגדרות האלו: העם היהודי, הלאום היהודי, האומה היהודית.

נניח למושג 'האומה היהודית', שממילא אין כוונתו אלא לשמש פסבדונים להזדמנויות חגיגיות. נתמקד במונח 'לאום', הלאום היהודי. מי שיאמר ליהודי אמריקני, אפילו הוא שייך לימין ותורם בנדיבות להתנחלויות בשטחים הכבושים, כי זהותו היא של בן ללאום היהודי, ויתרגם לו את המושג לאנגלית, הוא ימחה בתוקף: בשום פנים ואופן לא! הרי זו חזרה על ההאשמה האנטישמית הנושנה בדבר הנאמנות הכפולה. הוא הרי בן נאמן ללאום של ארצות הברית, וכיוון שכך אינו יכול להיות שייך לשום לאום אחר!

אם כן, יישאל, מהי זהותו היהודית?  חלק יגמגמו ויאמרו שהם רואים את עצמם כמאמיני הדת היהודית, או ישתמשו במונח מפורכס יותר: האמונה היהודית. אחרים יאמרו כי הם בנים לעם היהודי. ודוק: לעם היהודי, לא ללאום היהודי. Jewish People , ובשום אופן לא Jewish Nation. האנלוגיה שישתמשו בה היא שהם רואים עצמם כיהודים אמריקנים. זאת בדומה לאמריקנים בני העם האיטלקי או האירי, הסקוטי או הפולני, שלא לדבר על האפרו-אמריקנים וההיספאנים וכיוצא בהם.

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים מעודדת האווירה הציבורית בארצות הברית את ריבוי הזהויות האתניות האלו, שלאחדות מהן יש גם משקע תרבותי נפרד מן התרבות הכוללת. מדובר במובהק באתניות, שיש לה סממנים תרבותיים: שמות טיפוסיים, שפת דיבור נוספת, מאכלים אופייניים, הרגלי חיים, לפעמים דת אחרת, לפחות יחס אחר לדת מן המקובל על קבוצות אתניות אחרות.

ניתן לשאול עד כמה רלוונטית ההשוואה בינינו לבין ארצות הברית, מבחינת השימוש במונחים מגדירי זהות. אמנם לאחרונה גוברת אצלנו הנטייה להשוות עצמנו בכל דבר לארצות הברית. אם הם כך, גם אנחנו צריכים להיות כך. אם להם מותר, גם לנו מותר. לחלק מן ההשוואות האלו יש מקום, אחרות מופרכות לגמרי, אבל בוודאי שצריך להעלות את שאלת רלוונטיות ההשוואה של הגדרות הזהות בין ישראל הקטנה הדו-אתנית  לבין ארצות הברית הגדולה, ההטרוגנית, הרב-אתנית.

החוקה האמריקנית שנתקבלה לפני יותר מ-200 שנה היא הראשונה בהיסטוריה החדשה שבה ניסו לעגן בחוקה דמוקרטית מוסכמת ומחייבת, המתבססת רציונאלית על רוח הנאורות שנשבה אז בעולם המערבי,  ישות מדינית חדשה שהוקמה יש-מאין, מתוך ויתור על שובל של מסורות מן העבר. אמנם אין היא דגם יחיד, ויש ארצות אחרות ומדינות אחרות, גם הן דמוקרטיות, מי יותר ממנה ומי פחות ממנה, שבהן נהוגים עקרונות השתייכות אחרים. בבריטניה, למשל, אזרח קרוי עדיין בשם 'נתין'. ואולם, חוקת ארצות הברית, חברת מהגרים שהמשיכה רוב שנותיה לקלוט מהגרים בעלי זהויות אתניות, תרבותיות ודתיות שונות ואפילו מרוחקות זו מזו, הצליחה לשלב את עקרונות הזהות הלאומית, האתנית והדתית במערכת מושגית הגיונית אחת, ולאפשר לאזרחיה לבטא את זהותם בשלושה מעגלי השתייכות.

איך יוצאים ממעגלי זהות

מעגלים אלה אינם חופפים. כל אזרחי ארצות הברית יכולים למצוא עצמם על פי נוחיותם במקום כלשהו משטחי החפיפה הנוצרים במקומות שבהם חותכים מעגלים אלה זה את זה.  במעגל הלאומי הם אזרחי ארצות הברית, הנמנים עם הלאום האמריקני. במעגל האתני הם בני או צאצאי אחד מעמי המהגרים שהוטמעו בארצות הברית מבחינה אזרחית ומדינית, אבל לא הותכו בכור היתוך אתני, ואם אינם צאצאי אותו עם, הרי שהצטרפו אליו בדרך של נישואים וטמיעה תרבותית. ה'ואספים' (אנגלו-סקסים פרוטסטנטים) הם לכאורה מעגל א-אתני, שאת גאוות ההשתייכות אליו נוהגים להצניע מטעמים של קורקטיות פוליטית, אבל גם להם יסודות של עם מעמי ארצות הברית. במעגל הדתי, שהוא המעגל השלישי המגדיר זהות,  הם רואים עצמם שייכים לדת כלשהי או  לשום דת, אבל ברוב המקרים אין זהות בין מעגל ההשתייכות לעם לבין מעגל ההשתייכות לדת. מעגל זהות נוסף הקיים בארצות הברית לכאורה הוא מעגל ההשתייכות לאחת מחמישים מדינות הברית.

במעגלי הזהות הרחבים, אפשר להגדיר את ההשתייכות למעגלים גם על פי אופני היציאה מהם. בארצות הברית, היציאה הקלה ביותר היא ממעגל ההשתייכות הדתית. אדם מחליט שאינו שייך לדת מסוימת ואי אפשר לכפות עליו להיחשב כנמנה עם אותה דת, בין שנולד להורים המשתייכים עליה ובין שאימץ אותה בחייו,  גם אין דורשים ממנו לעבור פרוצדורת היפרדות כלשהי. דומה לכך היציאה ממעגל ההשתייכות ל'מדינה' ממדינות ארצות הברית. העתקת מקום המגורים למדינה אחרת מבטלת מיניה וביה את 'השייכות' למדינה הקודמת. היציאה ממעגל ההשתייכות ל'לאום', כלומר מן האזרחות, מן המסגרת המדינית המעניקה את האזרחות, פחות קלה, אבל גם היא אפשרית. אדם אינו יכול לשבת בארצות הברית ולהחליט שהוא חדל להיות אזרח והוא פטור מכל חובותיו האזרחיות. אבל אם הוא רוצה להתנער מאזרחותו, כלומר משייכותו למסגרת 'הלאומית', כל מה שהוא צריך לעשות הרי זה לעזוב את תחומי ארצות הברית ולקבל על עצמו, באחת מן הדרכים המקובלות, אזרחות אחרת.

היציאה הקשה ביותר היא מהמעגל האתני, מההשתייכות ל'עם'. השתייכות זו דבקה באדם מלידה, וגם אם יעדיף לוותר על 'השייכות' האתנית לעם שאל תוכו נולד, קרוב לוודאי שאחרים מן הקבוצה האתנית, 'העם' שלו או מקבוצות אתניות אחרות, ימשיכו לראותו כשייך לעם הזה. הוא יהיה זקוק להרבה תרגילים של שינוי מנהגים ואופי, לפעמים גם מראה חיצוני, כדי להיפטר ממנה.

ההגדרה הטובה ביותר, היציבה ביותר, האובייקטיביות ביותר לזהות היהודית הלא היא ההגדרה המתמצית בתשובה לשאלה 'מיהו יהודי', כלומר מי משתייך על העם היהודי. יהודי הוא מי שרואה עצמו יהודי או שאחרים רואים אותו כך. אולי דווקא בשל המעלות שמניתי בה, אין מדינת ישראל  מסוגלת לאמץ אותה. גם ההגדרה הדתית האורתודוקסית  היא הגדרה לגיטימית עבור הרוצים להשתייך למעגל הדתי בפרשנותו האורתודוקסית. רק ההיסטוריה המעוותת של מדינת ישראל ושל צורכי הקואליציות הממשלתיות יצרה את הדיסוננס  הצורם הזה של הגדרה דתית להשתייכות לעם, ובסופו של דבר גם ללאום/מדינה. לגבי ההשתייכות מן הסוג השני צריכה לתפוס, כמו ברוב המדינות הדמוקרטיות, רק הגדרה הנקבעת בחוקה  אזרחית, שאין לה שום היבט דתי, וברוב המדינות האלו, גם לא היבט אתני של מוצא או שייכות לעם.

מדינה יהודית או מדינת היהודים

לגבי יהודים משתבשת הגדרת הזהות העצמית מחמת הבלבול הקיים בין מעגל העם לבין מעגל הדת, בין ראיית היהודי כבן לעם יהודי לראייתו כבעל דת יהודית. יש כאן שימוש באותו מונח להגדרת מושגים שונים. רבים, אפילו הם רחוקים מהשקפה דתית, אינם מבחינים שמבחינה מהותית יש כאן שתי מערכות זהות נפרדות. אמנם לבלבול הזה יש מקור היסטורי. במשך תקופה ארוכה היו לכאורה כל היהודים בעלי דת יהודית, וכל בעלי הדת היהודית היו בני העם היהודי. לכאורה, שכן כבר דורות רבים ישנם הרבה יהודים שאיבדו זיקה לדת היהודית, אבל הם יהודים על פי מוצאם האתני, וכן על פי יסודות בתרבותם שאותם לא זנחו גם כאשר 'התבוללו' בתרבויות אחרות. חלקם פעלו כך מתוך עמדה חילונית מוצהרת, או סתם כך מחמת שחדלו לשמור מצוות ולהשתתף בפולחן הדתי.

לעומת זאת, שלא כבדתות אחרות, הרוב המכריע של הרואים עצמם שייכים לדת היהודית, רואים עצמם גם שייכים לעם היהודי. אמנם בשוליים מופיעים פה ושם חריגים, בני עמים שונים שקיבלו את הדת היהודית, אבל מחמת אותה מערכת של בלבול מושגי הם רואים את עצמם גם כאילו הצטרפו לעם היהודי. לעומת זאת הופיעה לאחרונה תופעה, בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, שאנשים המשתייכים לעם היהודי, או שהצטרפו אליו בדרך של נישואים ובדרכים אחרות, אינם רואים עצמם כבני הדת היהודית אלא כבני בלי דת, ויש מהם אף הרואים את עצמם כבני הדת הנוצרית.

אלה הם סימנים ראשונים של נורמליזציה, אבל הדואליות של ההגדרה יהודי, על פיה הוא גם עם וגם דת, מטשטשת את מעגלי ההשתייכות שלנו. פעם, בראשיתה של התנועה הלאומית שהביאה לייסודה של מדינת ישראל נעשה ניסיון להבחין בין 'יהודי' ל'עברי'. יהודי הוא בעל דת יהודית, עברי הוא בן העם העברי/יהודי. הכינוי המקובל אז היה  'מדינה עברית', סיסמת הקרב של תנועת ההגדרה העצמית הלאומית, ולא 'מדינה יהודית'. כינוי זה  ייצר טשטוש הגדרתי כמו גם תמונה א-דמוקרטית של מדינה שיש לה אידיאולוגיה. גם להרצל הייתה תחושה מוקדמת לאפשרות קיומה של בעיה כזו, כשכינה את המדינה שעליה חלם 'מדינת היהודים' ולא 'מדינה יהודית'. מדינת היהודים – מדינה שרובה יהודים, מדינה השייכת ליהודים, אבל בשום אופן לא מדינה שאופייה יהודי במובן כלשהו, ובוודאי לא מדינה שדתה הרשמית, הכפויה מאליה על תושביה היהודים, היא יהודית.

לפיכך, ניסיון להגדיר זהות בישראל על פי המעגלים הנהוגים בארצות הברית עולה על שרטון קודם כל במרחב שבין הדת והעם. שניהם מוגדרים במלה אחת, יהודי, כאילו יש כאן רק מעגל השתייכות אחד. הטרמינולוגיה המשובשת מייצרת כאן מעין תחום אפור של אי בהירות. גם הפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל מייצרת לחצים, שעד עכשיו הצליחו לטשטש את השניות המובנית בשתי ההגדרות האלו. הסדר הפשוט, המקובל בכל העולם הדמוקרטי הוא, שאדם יכול להשתייך למעגל של עם וגם למעגל של דת, אבל אלה כאמור אינם מעגלים חופפים, ואפילו לא מעגלים חד-מרכזיים. בישראל נמנע מאדם חופש הבחירה הזה. 

למה אין לנו 'לאום ישראלי'

מבחינת מעגלי הזהות, ישראל אינה דומה לארצות הברית גם בעוד מובן אחד, הנראה חשוב רק לכאורה. היא אמנם ארץ של מהגרים, אבל היא אינה פדרציה של מדינות, כי אם מדינה הבנויה על פי דגם מדינת הלאום של המאה התשע-עשרה. את המקום הגבוה ביותר בהיררכיה שלה תופסת המדינה. המדינה כאן אינה רק  הסדר מוגדר-טריטוריה המאפשר קיום חיים של חברת בני-אדם, כי אם אתוס, מקור יוצר ערכים, מגדיר קני-מידה.

הבעיה האמיתית היא במעגל הלאום. רשלנות הטרמינולוגיה בתחום זה מגיעה לשיאה. גם אם יש המשתמשים במונח 'לאום יהודי' לגבי אנשים המשתייכים למדינות שונות וחיים בתרבויות שונות, הרי ברור שהחלק הגדול ביותר של היהודים שמחוץ למדינת ישראל, יהודי ארצות הברית, לא יקבלו את ההגדרה שהם משתייכים ללאום כזה. אמנם יהודים לדורותיהם חלמו על חיים בארץ הנכספת, ארץ הקודש, ארץ ישראל. ואכן, במאמצים משותפים, של יהודים שהתרכזו בארץ ישראל ונאבקו כדי לממש בה את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ושל ארגונים יהודיים בעולם שתמכו ברעיון העצמאות המדינית ליהודים היושבים בארץ ישראל, הוקמה מדינה עצמאית, הלא היא מדינת ישראל.

אבל, האם יש לאום ישראלי, המגדיר את זהותם של כל אזרחי ישראל, כדרך שהלאום הצרפתי מגדיר את זהותם המדינית של אזרחי מדינת צרפת, והלאום של ארצות הברית מגדיר את זהותם המדינית של אזרחיה, חרף ההבדלים האתניים והתרבותיים בין קבוצות אוכלוסייה בתוך שתי מדינות אלו? מבחינה אידיאלית צריך שיהיה. ההיגיון הפילוסופי של הטרמינולוגיה היה מחייב שכל אזרחי מדינת ישראל יהיו שייכים ללאום של ישראל, שהוא הלאום הישראלי. אילו היה ניתן לשייך את שיטת מעגלי הזהות המקובלת בארצות הברית כאן, היו אזרחי מדינת ישראל היהודים יכולים להגדיר עצמם כבני העם היהודי/עברי, כבעלי דת יהודית (או כבני-בלי-דת), וכנמנים עם הלאום הישראלי. לעומתם אזרחיה הערבים-פלסטינים היו יכולים להגדיר עצמם כבני העם הערבי-פלסטיני, כבעלי אחת הדתות, כגון  המוסלמית, הנוצרית, הדרוזית (או כבני-בלי-דת), וכנמנים עם הלאום הישראלי. אבל הדבר אינו מציאותי. יש יותר מדי מכשולים היסטוריים, פוליטיים, אתניים, תרבותיים וגם דתיים העושים אותו לבלתי אפשרי. אכן צריך שיהיה לאום ישראלי, אבל אין לאום כזה. 

בשום פנים אין להסיק מכך שקיומו של 'לאום יהודי' חוצה מדינות. ישראל היא מדינה שיש בה שני עמים, והיא בעלת הוויה דו-לאומית. יש בה לאום שהגדרתו המדויקת ביותר היא יהודי-ישראלי. כל יהודי, אזרח כל מדינה אחרת, יש לו אופציה להיעשות בן הלאום הזה, ומדינת ישראל מקלה עליו מאוד את הפרוצדורות הכרוכות בכך. כל עוד אינו מצטרף ללאום הזה, הוא נותר בן העם היהודי, אבל אין לו חלק בלאום שנוצר מתוך העם היהודי, הלאום היהודי-ישראלי. יש בה גם לאום אחר,  ערבי-פלסטיני-ישראלי. אין לוותר על הכינוי 'ישראלי' בהקשר הזה, גם אם יש אזרחים המוכנים לוותר עליו, ומעדיפים לכנות עצמם ערבים-פלסטינים אזרחי מדינת ישראל.

שאלה קשה היא  הטרמינולוגיה בין השתייכות למעגל הזהות של העם היהודי ושל הדת היהודית. אולי אין סיכוי להחליפה במערכת מונחים בהירה יותר, אבל יש להימנע מבלבול וטשטוש. צריך להבחין בין הגדרתו של אדם כיהודי, כלומר כאדם המשתייך לעם היהודי/עברי, על תרבותו של העם הזה וההיסטוריה שלו, לבין הגדרתו כיהודי, כלומר, אדם המקבל עליו את אורח החיים של  הדת היהודית ומאמין בעקרונותיה. השיוך לעם הוא כאמור קשיח יותר, וקשה יותר לחמוק ממנו. השיוך לדת צריך להיות תלוי ברצונו של אדם. גם אם אין בעתיד הנראה לעין סיכוי שתיעשה הפרדה ברורה בטרמינולוגיה הדואלית הזאת, צריך להקפיד על הפרדה ברורה בשימוש הפרשני הנעשה בה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים