מלחמת התיישים ותפוחי האדמה בבעלי הבלורית

בוריס זיידמן | 16 במרץ 2022

הסופר בוריס זיידמן מספר על מלחמת רוסיה-אוקראינה מנקודת המבט של ילד סובייטי ממולדובה, ומספר על כינויי הגנאי שנתנו שלוש האומות שראו עצמן אחיות זו לזו, אבל כאלה שאינן חוששות לאכול זו את זו

עבורי, כיליד ברית המועצות, מלחמת רוסיה-אוקראינה נראית ובעיקר מרגישה (זהירות, מילה אופנתית שתיעלם עוד מעט) כמו מלחמת אזרחים לכל דבר ועניין. מלחמת אחים של ממש. בראייה הפוסט-סובייטית שלי, ובמיוחד לאחר יותר מארבעה עשורים במחוזות הלבנט, מדובר בעם אחד. ההארד-קור של ''הברית הבלתי מנוצחת של הרפובליקות החופשיות – שליכדה לנצח רוסיה הגדולה'' היו שלוש הרפובליקות הסלאביות – רוסיה, רוסיה הלבנה ואוקראינה. אלה היו הגזעים (יסלח לי האלוהים) האריים של עמי ברית המועצות. כולם דיברו ב''הנפילית ועצומה'' – הרוסית, כולם התחנכו על ברכי אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, פיודור מיכאיילוביץ' דוסטוייבסקי, וכמובן האחד והיחיד – האריה הספרותי – מלך היער המילולי – לב ניקולאייביץ' טולסטוי. אפילו גוגול האוקראיני יצר ברוסית! בגני הילדים, בבתי הספר, על ספסלי האקדמיה, בשורות הצבא, ברחוב, בבית, במשרדים, בחנויות, בתחנות הרכבות ועל ספסלי האוהבים בפארקים – צעקו, לחשו, קיללו, פקדו, קראו, כתבו וחיו – אך ורק ברוסית.

כן, היו הבדלים מינוריים בין כל ה''רוֹסים'' (בחולם rossim). היו ''הרוסים הגדולים'' - ווליקורוסים – הרוסים, היו ''הרוסים הלבנים'' – הביילורוסים, והיו ''הרוסים הקטנים'' – המאלורוסים – האוקראינים. אבל השורש היה אחד, אחיד ומאוחד.

וכאן, על רקע התדהמה בה אני רואה את הרוסים הגדולים, בסיועם של הכוחות של הרוסים הלבנים, מנסים לרמוס בטנקים ללא דלק את אדמותיהם של הרוסים הקטנים, ארצה להתעכב דווקא על שורשי האיבה הידידותית (אוקסימורון – כמו מלחמת רוסיה-אוקראינה כולה) בין שלושת הענקים הסלאביים הנ''ל.

בשפת העם (וכאן נשאלת השאלה איזה עם בדיוק?) נקראים "שלושת האחים" בשלושה שמות גנאי-חיבה. ראוי שנכיר אותם לאור ההזיה הנשקפת אלינו מעל פני כל מסך אפשרי. ובכן, מיהם ''אוכלי תפוחי האדמה'', מיהם ''דמויי התיישים'' ומיהם ''בעלי הבלוריות''? או פשוט מיהו ''תפוח אדמה'', ה''כמו-תייש'' וה''בלורית''? ואם נדבר לרגע סלאבית – מהם ה''קאצאפים'', ה''חוחולים'' וה''בולבאשים''?

רוסים קטנים - ובעלי הבלוריות

אז בואו נתחיל מהאוקראינים, שהם הרי לב העניין, והם על פי כל הפרמטרים המערביים (והאמת, משכנעים) – הגוד גייז. והם הרי התניעו את הממלכתיות הרוסית העתיקה במאה התשיעית לספירה שנקראה אז ''רוסיה הקייבית'' – קייבסקאיה רוס'. (הס' היא רכה כפי שרק הרוסים יודעים לרככה). אז האוקראינים, שהם בעצם הרוסים המקוריים, נקראו ונקראים עד היום בפי כל עמי האזור - ''החוחולים''. ולמה ככה? - כמו שהתלמידים שלי שואלים:

הקוזאקים של אזור זאפורוז'יה, האזור שמעבר לאשדים העצומים של נהר הדנייפר – העצום עוד יותר - היו מגלחים את ראשם והיו משאירים רק בלורית או כרבולת בפסגת פדחתם. בלורית זו מוגדרת ברוסית בשלוש מילים:

  • צ'וב
  • אוסיליידץ
  • חוחול (הנפוץ ביותר)

ולשלושתם אותה משמעות: זנבנב, או יותר מדויק - קווצת שיער הנמסכת מכיפת הגולגולת – שנשארה מגולחת למשעי. וכך נשמע התיאור הביזנטי של ראשו של הנסיך הקייבי סבייטוסלאב איגורייביץ': ''ראשו היה ערום לחלוטין, ורק מצדו האחד נשפכת קווצת שיעור – סימן לאצילות של מוצאו, משפחתו ודמו ברוסיה הקייבית''.

חוחול

ה''חוחול'' האוקראיני - קוזאק מאזור אשדי הדנייפר (זאפורוז'יה)

הרשות לשאת את האטריבוט השעיר הזה על פסגתה של הגולגולת המגולחת ניתנה אך ורק ללוחמים בוגרים ומנוסים, וכמובן כאלה שמשתייכים לאצולה הסלאבית העתיקה בכלל והקייבית בפרט. נשיאת קווצת שיער זו נאסרה בתכלית האיסור על הלוחמים הצעירים, שעדיין לא הוכיחו את גבריותם בקרב הגון ורצוי רווי דם. על כן השתרש כינוי זה בפי העמים הסלאבים, האחים לנצח - שעד היום, אחת עשרה מאות מאוחר יותר, מכנים את אחיהם האוקראינים חוחלי – החוחולים – או פשוט בעלי הבלוריות. ומכאן כמובן גם החוחלושקה – האישה האוקראינית, או כפי שנאמר בפי המוסקבאים – ''אין על היופי של החוחלושקות''. לא יכול להתווכח עם זה.

יש בלשנים והיסטוריונים שמשייכים את מקור הכינוי 'חוחול' (האוקראיני) למקור מונגולי דווקא – חאל-גול או חוח-אולו, שמשמעותו כחול-צהוב, על שם צבעיהם של דגלי הנסיכות הגליציאנית-ווהלינית באוקראינה, שלימים הפכו לצבעי דגלה הלאומי של אוקראינה העצמאית. וכמו שהייתה אומרת הסבתא שלי ממולדובה – לך תדע מי קדם למי – השמי או האנטישמי.

רוסים גדולים: בעלי זקני התיש

אז אם הרוסים קוראים לאוקראינים, לעיתים בזלזול ולעיתים בחיבה ולעיתים בשניהם ה''חוחולים'', עונים להם החוחולים ב'קאצאפים'! הקאצאפ הוא רוסי בפי האוקראינים, ובלא פחות בוז, וקצת פחות חיבה. בוודאי בימים אלה. לדוגמא, באחת היצירות של גוגול אנחנו קוראים את דעתו של הגיבור איוואן פיודורוביץ' שפונקה האוקראיני  על הרוסים: "הקאצאפים הארורים... זוללים אפילו מרק כרוב עם תיקנים".

אז מהו קאצאפ? כאמור, המוצא הלשוני הוא ככל הנראה התשובה האוקראינית המוחצת לחוחול המבזה. באוקראינית 'צאפ' הוא תיש. כאשר התהדרו האוקראינים בקווצת שיער הצומחת מן הגולגולת המגולחת, התהדרו הרוסים ממוסקוביה (המוסקאלים) בזקני תיש. הרוסי היה בעיני האוקראיני יאק-צאפ או קאק-צאפ – ''כמו תיש'' באוקראינית – ומכאן הקאצאפ ה'מחמיא' עבור האח הסלאבי הצפוני. טוב, עם אחים כאלה...

בעלי זקן התיש

קאצאפ, הרוסי בעל זקן התיש

יש אף כאלה המשייכים ל'קאצאפ' שורשים שמיים שמקורם ב'קצב' העברי או 'קאסאב' הערבי. ולמה הרוסים הם ''קצבים''? טוב, מיותר לשאול את זה עכשיו, לאור ראייתו של הסכסוך בעיניים מערביות שלנו. בל נשכח שהחל מן המאה החמש עשרה אטריבוט החובה של כל לוחם רוסי שמכבד עצמו היה חרב שלהבו החד להחריד היה דמוי סהר, המזכיר במידה מסוימת את צורתו של סכין הקצבים. ואכן, אולי באמת לאוקראינים גלוחי הלסת והגולגולת נראו הרוסים המוסקוביטים בעלי הזקנקנים, הנושאים את חרבות חצי הסהר, כמו תיישים-קצבים. ומה שלא מוטל בספק - אין עלבון גדול יותר ברוסית מאשר להטיח במישהו שהוא 'קוזיול' – תיש! אם נפלת על רוסי עצבני והטחת בו 'קוזיול! ' – אתה בהחלט יכול ליפול. ולא לקום יותר.

עשרת הדיברות האוקראיניות

הדיבר השביעי לנערה האוקראינית: לעולם אל תתאהבי בדמוי התיש

רוסים לבנים: זוללי תפוחי האדמה

העם הרוסי השלישי ב''קור'' (תרתי משמע) הסלאבי הם הרוסים הלבנים – הביילורוסים, שאגב, הצטרפו ללחימה באוקראינה מן הצד הלא נכון. הידידות בין פוטין ללוקשינקו – הדמוקרטור ממינסק – ידועה לשמצה. ואכן, פוטין הציע לאחות הביילורוסית הצעה שרצוי לא לסרב לה. לא, אפשר, אתם מדינה עצמאית. אבל רצוי שתחשבו בחיוב. אחרת תסתכלו על האחות האוקראינית שלכם... סליחה – שלנו.

אז אם האוקראינים הם חוחולים והרוסים הם קאצאפים, הרי שהרוסים הלבנים, הביילורוסים, הם זוללי תפוחי האדמה, הבולבאשים. תפוח אדמה, הקארטושקה הכה אהובה עלינו מימי הא"ש לילה והל"ג בעומר, היא 'בולבה' בביילורוסית. הבולבאשים – תפוחי האדמה - הם כינוי גנאי-חיבה לאחים הסלאבים היושבים ממערב לרוסים ומצפון לאוקראינים. מקור הכינוי הוא בעובדה שתפוח האדמה משחק תפקיד ראשי בקולינריה, בתרבות העממית ובגידולי השדה של רוסיה הלבנה. גם היום נחשבת ביילורוס לאחת מעשר המובילות בעולם בגידול ויצוא תפוח האדמה. ואם עסקינן בצריכת תפוחי האדמה לנפש (קילוגרמים לשנה), כאן אחינו הבולבאשים מנצחים בגדול.

אוכלי תפוחי האדמה

ון גוך: אוכלי תפוחי האדמה

אגב, הכינוי בולבאש  בהחלט מתקבל כעלבון על ידי תושבי הכפרים והעיירות בביילורוס, ומצד שני גם על ידי האינטליגנציה המינסקאית. בזמן האחרון אף מנסים השלטונות להציע ליצרני הוודקה הביילורוסית המפורסמת 'בולבאש' לרענן את שם המותג. בהכירנו את לוקשנקו הדמוקרטור, המכונה אגב בלשון עם לוקאש, יש סיכוי טוב שיצרני המותג לא ממש יוכלו לסרב להצעה שכזו, אם ירצו להמשיך לייצר, למכור ולשתות. או פשוט לחיות. לחיים!

אז לסיכום מסה זו, האם ניתן לומר שהמלחמה שאנו צופים בה בימים אלה בעיניים פעורות לרווחה היא בעצם מלחמתם של דמויי התיש וזוללי תפוחי האדמה בבעלי הבלוריות? או פשוט התיישים והתפוחי האדמה מנסים לכבוש את הכרבולות? על זה הייתה סבתא שלי ממולדובה  אומרת: כשהחתולים מתקוטטים – עדיף שהעכברים יישארו בחוריהם!


1