על עברית, עיתונאים וכרעיים עוף

אייל להמן | 08 בפברואר 2022

התקשורת הישראלית מזניחה את עריכת הלשון וההגהה, ולא מבינה כמה גדול הנזק שהיא גורמת לעצמה: תדמיתית, שיווקית וגם כספית

כתובית עילגת שהתנוססה לכמה שניות על המסך של ערוץ 14 ספגה בחודש שעבר קיתונות של בוז ברשתות החברתיות: "מסתמן: ברשת רמי לוי הבדיקות קורונה ביתיות יעלו זול יותר", זעקה הכותרת מן המרקע, וצילום המתעד אותה נפוץ עד מהרה בין הגולשים. קראתם נכונה: לא "בדיקות הקורונה" כנהוג בסמיכות העברית, אלא "הבדיקות קורונה"; לא "הבדיקות הביתיות" כמתחייב מכללי היידוע, כי אם "הבדיקות ביתיות"; לא "יוּזלו" כמצופה ממשלב עיתונאי – אלא סתם "יעלו זול יותר", כמו בשכונה או בשפת הילדים.

להמן 1

צילום מסך: מתן אלקלעי, "כשאבא ואמא בני דודים"

פוסטים המבקשים לבייש עיתונאים שהתרשלו בלשונם אינם דבר חדש באינטרנט העברי – רשומות מן הסוג הזה שוטפות מדי יום ביומו את קבוצות ה"פסיקופתים" (כינוים של הקנאים לתקן הלשוני) בפייסבוק; אלא שהפעם פרץ צילום המסך הלגלגני את גבולות הקהילה הלשונית וזכה לחשיפה נרחבת בשניים מעמודי הלעג הבולטים ביותר שיש לרשת הישראלית להציע: "סטטוסים מצייצים" ו"כשאבא ואמא בני דודים". "מסתמן: זו העברית הכי עילגת והכי מביכה שתקראו", כתב הצלם, מתן אלקלעי, וגרף בהם אלפי תגובות, שיתופים ולייקים.

ערוץ 14, יודגש למען ההגינות כבר כעת, רחוק מלהיות כלי התקשורת הישראלי היחיד החוטא בלשונו, ויתרה מכך – ספק אם ניתן להחשיבו לחוטא הראשי; אולם בכך שאִפשר את שידור הכתובית המרושלת וספג עלבונות יוצאי דופן בהיקפם על ניסוחה הקלוקל, הוא סיפק לנו הזדמנות מצוינת לדבר על הקשר שבין תקשורת, מיתוג ועברית תקנית. ואחרי שנים של הזנחה, זו הזדמנות שחשוב לנצל.

מטינדר עד דובאי

הגיע הזמן לומר את זה: אין הגהה בעיתונות הישראלית – ובענף התקשורת במובנו הרחב. לא באמת. לא ברצינות. לא כמקצוע וכרכיב אינטגרלי שכולם מבינים שאסור לוותר עליו. הדאגה לאיכות השפה אינה מדירה שינה מעיניהם של הניצבים בראש הפירמידה. היא לא ניכרת באינטרנט ולא בפרינט, גם לא בטלוויזיה. לא בשלטי החוצות ולא בהודעות היח"צ, לא בטרגוטים בפייסבוק ולא בעלון לצרכן.

יש כמובן יחידי סגולה פה ושם, איים אחרונים של עבודת עריכה יסודית ובלתי-מתפשרת, אבל אלה בבחינת צדיקים בסדום – מיעוט שקיומו אינו מעיד על תפיסה מקצועית רחבה ששולטת בענף, כזו שתוקיר את מלאכתו של עורך הלשון בדיוק כפי שהיא מוקירה את מלאכתו של המפיק, הצלם או הגרפיקאי. ואין לי אלא להגיע למסקנה שהעומדים בראש, בהתעלמם מההיבט הכל כך בסיסי הזה של עבודת הכתיבה, פשוט לא מבינים כמה גדול הנזק שהם גורמים למוצר שלהם ולכל המעורבים בהפקתו: תדמיתית, שיווקית, וכן, גם כספית.

אז בואו נדבר רגע על הנתונים היבשים ועל עובדות חיים: לאנשים אכפת מהשפה שבה מוגש להם המוצר – יהא זה עיתון, מארז כפול של פתיבר או משחה לטחורים. הציפייה של צרכנים שהמשווק יעמוד בכללים הבסיסיים של שפתם היא עניין אוניברסלי, ומעידים על כך מחקרים מארה"ב עד הולנד, מקנדה עד צרפת. חוקרים מצאו ששיבושי לשון פוגעים בסיכוי של אדם להרשים אדם אחר ולהגיע להישגים שאליהם הוא חותר, והראו שמי שחוטא בשיבושים כאלה עלול להיתפס כפחות אינטליגנטי, פחות אמין, פחות סמכותי ופחות מומחה בתחומו.

הנה קצת מספָּרים: שני חוקרים מצרפת, קריסטל מרטין-לקרו ואלן לקרו, בדקו ב-2017 כיצד משפיעים שיבושי לשון על סיכוייו של אדם לזכות במשרה נחשקת. הם הציגו ליותר מ-500 מגייסי עובדים טפסים שמילאו מועמדים לעבודה, ומצאו ששגיאות לשוניות שהמועמדים עשו בטפסים פגעו במידת הרצון של המגייסים להעסיק אותם. יתרה מכך, הם גילו שהשגיאות הללו הפחיתו את סיכויי המועמד לעבור לשלב המיונים הבא כמעט כמו הקריטריון של "חוסר בניסיון מקצועי". במחקר דומה בארה"ב העידו יותר מ-95% ממגייסי העובדים שאם הם יגלו שגיאות דקדוק אצל מועמד – העניין שלהם בו יפחת.

והנזק הפוטנציאלי לא נגמר בתעסוקה: שתי חוקרות מאוניברסיטת מישיגן, ג'ולי בולנד ורובין קווין, מצאו שטעויות הקלדה ושגיאות דקדוק שעושים צעירים פוגעות בסיכוי שלהם להיבחר כשותפים לדירה. בולנד וקווין הציגו למשתתפים במחקר שלהן פניות שנשלחו אל דיירים שחיפשו שותף, והן גילו שטעויות לשוניות שעשו הפונים השפיעו לרעה על הערכת הנשאלים כלפיהם. "אני יגיע לרעות תדירה ב-16:00"? אל תגיע ואל תתקשר. נקסט, למועמד הבא.

והרי אזהרה למשתמשי טינדר: חוקרים מאוניברסיטת טילבורג ערכו מחקר שבו השתתפו 373 מנויים של אתר היכרויות הולנדי גדול, והציגו לכל אחד מהם פרופיל-משתמש אחד עם שיבושי לשון ופרופיל אחד נטול שיבושים כאלה. 125 מהנבדקים (33.5%) דיווחו שהם הבחינו בשיבושי הלשון, ובבדיקה שהתמקדה רק בנחקרים אלה נמצא שהסיכוי שהם ייצאו לדייט עם האדם שהפרופיל שלו כלל שגיאות דקדוק – פחת דרמטית. החוקרים מצאו שאת שיבושי הלשון הגולשים באתרי היכרויות מייחסים לאדישות, חוסר קשב, אינטליגנציה פחותה והיעדר השכלה מצד הכותב.

להמן 2

שיבושי לשון בפרסומות ומוצרים, מימין למעלה עם כיוון השעון: "שאתם" במקום "כשאתם", "פטנת" במקום "פטנט", "מחירת" במקום "מכירת", "מקלות מלוחות" במקום "מקלות מלוחים", "שתי זוגות" במקום "שני זוגות" ו"חמש הטיפים" במקום "חמשת" צילומים: קבוצות הפייסבוק "העברית שלנו" ו"להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון"

כל הדעות הקדומות האלה – ואני בכלל לא נכנס לשאלה אם הן מוצדקות או לא – מתנקזות כמובן לעולם הפרסום והצריכה. כשמשווקים לנו משהו – כל דבר: טיול מאורגן לדובאי, שואב אבק רובוטי או "כרעיים עוף" בסופר – הנטייה הטבעית שלנו היא להניח שמספרים לנו רק את מה שטוב ומסתירים את מה שרע. ואז, במודע או שלא, אנחנו יוצאים לחפש את הקֶץ': אנחנו בודקים את החומרים שמהם עשוי המוצר, את ארץ המוצא שלו ואת תאריך התפוגה, וסורקים בזריזות גם את האריזה שלו – מהצבע והאיורים עד לכיתובים וההגהה. ובמסע הציד הזה כל פגם שאנחנו מזהים – כן, גם שגיאת כתיב או אות שנשמטה – עוזר לנו לגבש דעה: האם לפנינו יצרן יסודי וקפדן, שמקדיש תשומת לב לכל פרט כדי שהמוצר יגיע אלינו בגרסתו המושלמת; או יצרן חובבני ומגושם, שאין לדעת על אילו עוד שלבים בשרשרת הייצור הוא בחר לדלג פשוט כי הם לא נראו לו חשובים במיוחד.

מה שווה הטאלנט

בחזרה לערוץ 14: חוקי הטבע האלה חלים על עיתונאים בדיוק כפי שהם חלים על כרעיים ושואבי אבק. כמי שעוסק במקצוע ששפה היא הכלי המרכזי בו, כל מעידה לשונית של העיתונאי – החל בכתב השטח וכלה בעורך היושב בדסק החדשות – עלולה להיתפס בעיני הקוראים והשומעים שלו כעדות לסטנדרטים מקצועיים נמוכים, כסימן לכך שלאדם שמגיש להם את המידע אין בעצם עליונות אינטלקטואלית עליהם. ואם זה המצב – מדוע שייחסו לדבריו חשיבות מיוחדת?

שלושה חוקרים מארה"ב – אפלמן, שמירבק ובולס – מצאו לזה בסיס מדעי. בשני ניסויים שערכו הם הציגו לקוראים כתבות שבהן שובצו שגיאות כתיב ודקדוק, וגילו שככל שהכתבות הכילו שגיאות רבות יותר, כך נדרש מהקוראים זמן רב יותר לקרוא אותן, כך הם זכרו מהן פחות פרטים, וחשוב מכול – כך נפגעה בעיניהם איכות הדיווח ואמינותו. ממצאים דומים עולים ממחקר שערכתי עם ד"ר עינת גונן, ראש החוג ללשון העברית באוניברסיטת תל-אביב. במחקר הזה מצאנו שאת שיבושי הלשון בתקשורת הישראלית הקוראים קושרים לבורות, זלזול, רשלנות וחוסר מקצועיות – לא נקודת פתיחה מוצלחת לעיתונאי המבקש לבסס את עצמו כמקור סמכות. היטיב לתאר זאת אחד המשתתפים במחקר, שקבע: "טעויות כתיב הופכות את כל הכתבה לחובבנית ולא רצינית, וזה כבר לא משנה מה נכתב בה".

להמן 3

שיבושי לשון בכלי תקשורת, מימין למעלה עם כיוון השעון: ערוץ 12 מדווח על ירי ל"אשלקון" במקום לאשקלון; ערוץ 13 כותב על "שחיטות" במקום "שחיתות"; עיתון "הארץ" סוקר "תשעה מסעדות" במקום "תשע"; ערוץ הספורט עושה שגיאה ומאשים ב"שגיעה"; ערוץ 11 ו-ynet מכריזים על פלישה של "צבא אדום" לשדרות – במקום על אזעקת "צבע אדום" צילומים: קבוצות הפייסבוק "העברית שלנו" ו"להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון" 

בהתחשב בכך שהזנחה לשונית מאפיינת את התקשורת הישראלית כולה, מותר לתהות מדוע זכתה דווקא הכתובית העילגת של ערוץ 14 לתשומת לב גדולה כל כך – אוהדיו יטענו שגם כאן המניע פוליטי – אבל ברמה השיווקית-כלכלית זה לא משנה, התוצאה היא אחת: ערוץ טלוויזיה חדש, המנסה למתג את עצמו כחלופה ראויה לכלי התקשורת המסורתיים, קיבע את תדמיתו כערוץ חובבני, מרושל ודל-אמצעים. ואת השיעור הזה ראוי שיפנימו לא רק הוא ויריביו, אלא גם פרסומאים, דוברים, אנשי יח"צ, מנהלי עמודים ברשתות החברתיות – וכל יתר העוסקים במקצועות התקשורת.

עריכת לשון ותוכן דורשת מומחיות, בדיוק כמו עריכת דין, רפואה וראיית חשבון. פונים לקהל בכתב? העסיקו איש מקצוע, אבל אמיתי, עם ידע עמוק בתחום. שלמו לו שכר הוגן על עבודתו, תנו לו להרגיש מוערך – והעריכו אותו באמת, כי הוא ראוי לזה. וליוצרי התוכן שלכם – מאנשי השטח ועד ליושבים בחדר הבקרה – הדגישו שעברית מוקפדת היא דבר שלא תתפשרו עליו: היא שווה לכם כוח, כבוד וכסף.

כי מתברר שאתה יכול לנדוד לערוץ 14 בשלט, לגייס טאלנטים ולקנות מצלמות רחף במיליונים, אבל בסוף, אם לכותרות שלך יש תחביר של כיתה ב', כל אלה לא חשובים: את היום תגמור כבדיחה נלעגת ב"כשאבא ואמא בני דודים".

אייל להמן הוא עיתונאי ועורך לשון, משמש כראש דסק החוץ של ynet ומלמד בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. בעל תואר שני בלשון עברית מאוניברסיטת תל-אביב. במסגרת עבודתו האקדמית חקר את יחסם של צרכני התקשורת הישראלית לשיבושי הלשון בה


1