הצעקה האחרונה של גידי

רוביק רוזנטל | 15 בספטמבר 2021

בכל שנה, בערב יום הכיפורים, הייתה אמא באה אל ביתנו, יושבת לשולחן באותה ארשת פנים עגומה, מאוכזבת, תמהה על גורלה. אחרי ששתקה שעה ארוכה נהגה לומר "עכשיו נדבר על גידי. נדבר עליו. הוא היה טוב." אני, שאף פעם לא חסרו לי מילים, שתקתי. * פרק מתוך "מסעותיי עם העברית", שיֵצֵא לאור בקרוב בהוצאת כתר

באוקטובר 1973 נהפך עלי עולמי. החיים נחצו לשניים. גידי, אחי הצעיר גידי, נקלע בזמן הלא נכון למקום הלא נכון ותחת המנהיגים הלא נכונים. הצעקה האחרונה של גידי, שהדהדה באוזני חברו לטנק ששרד, נצעקת באוזניי מאז. אהההה.

אֶחָד אֶחָד הֵם קָמוּ/ הַנֵּר כִּבּוּ/ חָתְמוּ אֶת הַדַּפִּים הָרֵיקָנִים/ פָּנוּ לָצֵאת.

את שורת השיר הזו כתבתי כשהייתי בן 16, וגידי הילד בן 11. לא ידעתי שעוד נרות יכבו, וסימפוניית הפרדה לא תמה אחרי מות אבינו.

כשאנחנו מדברים על המתים אנחנו מדברים על עצמנו. רגעי האובדן הם תמרורי חיים, תחנות זיכרון שמהן אנחנו מעצבים את העבר שלנו. יש תמרורי אושר, יש תמרורי עלבון, תמרורי האובדן עמידים מהם. הם אינם דהים עם השנים.

מאבא נותר בי תמרור אושר, כי לא היה רגע של אובדן, רגע של ידיעה. אבא מביא לי אופניים. אבא מביא אופניים. זה מה שנותר לילד זהוב שיער בן שלוש מאיש אחד, גבוה ואהוב, שהיה אבי.

מגידי נותר תמרור של בכי, אני, שאינני בוכה אף פעם. בכי תמרורים ארוך, נשנק, הרגע שבו כבר לא ניתן היה להכחיש את האובדן.

ואחריו באה שתיקה ארוכה. כה אמר לודוויג ויטגנשטיין. הדברים שעליהם איננו יכולים לדבר, אותם עלינו לשתוק.

אנשים עוטפים את האובדן בקלישאות, ואין לדון אותם על כך. ללא הקלישאות אנחנו נדונים לשתיקה. בין אמא לביני, קלישאות היו חילול הקודש. לא נותרה ברירה, האובדן נעטף בשתיקה.

אל הדירה הקטנה ברחוב הבשן בתל אביב נהרו בני המשפחה. כבר ידענו את דבר מותו, זמן רב לפני ששרידיו נמצאו בין אבני הבזלת בגולן הסורי. קראנו שירים של גידי והוא דיבר אלינו מתוכם. ואז שתקנו.

בכל שנה, בערב יום הכיפורים, הייתה אמא באה אל ביתנו, יושבת לשולחן באותה ארשת פנים עגומה, מאוכזבת, תמהה על גורלה. אחרי ששתקה שעה ארוכה נהגה לומר "עכשיו נדבר על גידי. נדבר עליו. הוא היה טוב." אני, שאף פעם לא חסרו לי מילים, שתקתי.

אמא דיברה עם חברותיה, עם חבריו שנפרדו ממנו בהצגת תיאטרון, ועם אחיותיה שלא עזבו אותה לרגע. כשהיינו יחד, שנינו, בליבת האסון, שתקנו.

יחד שתקנו את מותו של גידי שלושים שנה. לפני שמתה ישבתי ליד מיטתה. היא אמרה, "זה לא נורא, רובי, זה לא נורא." "קו טרגי היה משוך על חייך," אמרתי. "טרגי," מלמלה, "טרגי," ושתקה.

יהושע זמיר, איש משפחת הבופור, אביו של ירון, נהג לדבר עם בנו בחלומות הלילה. כשהקיץ העלה את השיחות שחלם על הכתב. סיפרתי על כך לאמא, ושאלתי אם היא מדברת עם גידי. היא אמרה שאינה מסוגלת, שהיא לא רוצה. היא ידעה שגידי אינו שוכן אי שם בעולם נשמות מדומיין. "העולם שכולו טוב" הוא בדיה, נחמת שוטים.

ובכל זאת, אולי ויטגנשטיין טעה. אולי תמיד יש מילים, אבל אנחנו פוחדים מכוח המילים, פוחדים מה יקרה לנו כשנמצא את המילים הנכונות. פֵיית האנשים הכותבים נגעה בי שוב בשרביטה, והמילים שלא יכלו להיאמר החלו להיכתב.

כתבתי לגידי, אל גידי המאופסן בתוכי, שריד אחרון, נואש, של קיומו. כתבתי אליך לאחר שמַתָּ, הוספתי שורות נוספות לאורך השנים. המשכתי לכתוב, ואתה ענית תמיד, באותה צעקה אחרונה. אהההה.

כשהיית בן 25 כתבתי לך.

האימה עוד לא שקטה בגופנו, גידי, והאהבה אליך נואשת, אהבה נכזבת, אהבה זועמת, מתגעגעת. אנחנו משמרים אותה אצל ילדינו ונכדינו, ואיזו תקווה ארורה זוחלת והולכת בחריצי הכאב, בחללים המחוספסים של תעלת לַבַּת הכאב שקפאה, אל עולמם הפתוח. היה שלום.

כשהיית בן ארבעים כתבתי לך.

אני חי בשבילך, זוכר אותך, חושב עליך, מסרב להתפייס, מסרב להיפרד. כל יום אני נושא לך תפילת אשכבה. מבט אל התמונה, רגע של צעקה באוזן הפנימית, מחשבה חולפת ברחוב, שיר ברדיו. נשמתך נשארה בתוכי. שברים וקרעים ממנה יתגלגלו לדורות הבאים, ויימוגו לאיטם בנהר הזמן.

כשהיית בן שישים כתבתי לך.

ביולי ימלאו שישים למותו של אבא שלנו, הַנְס. הקדשתי לו את הספר האחרון שלי. כתבתי שהיה משורר ובעל חלומות. ידעת שהוא לא למד עברית אף פעם?

המלחמות הגדולות והקצרות נגמרו. במקומן באו מלחמות קטנות וארוכות. חיילים ממשיכים למות, אבל בטפטוף. עורכים להם תפילת אשכבה בטלוויזיה.

הגולן עדיין שלנו.

אני לא זוכר את כתובת המצֵבה שלך בקרית שאול. גם לא את מספר היחידה שלך. כל שנה הם מזמינים אותי לטקס זיכרון באנדרטה שבגולן, ועדיין אינני זוכר את המספר.

כתבתי ספר על דוד אריך, על הטיולים שלנו לגן החיות הישן, על מאירה אהובתך, על העיר הגדולה ברלין, על הרגעים האחרונים שלך במדבר הבזלת.

מאירה התאבדה. לפני עשרים שנה. היא הייתה ציירת, אבל היא ציירה רק את עצמה. אני לא חושב שהיא נפרדה ממך.

אמא קבורה בכפר סאלד. על יד סבא קורט וסבתא אנה. על יד הדוד שמעון.

כל ערב אני עורך לך תפילת אשכבה.

אני אוהב אותך.

אני זוכר.

אהההה, ענית לי, והצעקה התפשטה במדבר הבזלת.

תמונה ראשית