תוגתו של אוהד ברצלונה

רוביק רוזנטל | 14 בדצמבר 2021

ברצלונה שאהבתי הייתה יצירת אומנות. הטיקי-טקה, שסמלה היה יוהאן קרויף דק הגו, יפה התואר, החכם, הייתה סוחפת. הדיוק, המהירות המסחררת, משחק הצירופים שגורם לך להישאר פעור פה. קונצרט של חבורת וירטואוזים. עכשיו היא כושלת ממשבר למשבר, מקללה לקללה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב

ידיד משפחתנו החי באוסטרליה קנה לו שם בתחום מקצועי חשוב. איש ספר מלא סקרנות. כשביקרנו אותו סיפר לנו על אהבתו הגדולה: הכדורגל האוסטרלי. מסתבר שלכדורגל הזה חוקים משלו, הוא מאפשר להשתמש בכל חלקי הגוף וגם אינו  מתנזר מאלימות.

רבים מאיתנו, בכל עיסוק, מעמד או רמת השכלה, מתחברים לתחום ספורט כלשהו, ודרכו – לקבוצה כלשהי. האהבה לתחום, ובעיקר האהבה לקבוצה, שורדת את השנים, עוברת מהאדם הצעיר לאיש במיטב שנותיו ולאדם המבוגר, ואי אפשר להסבירה.

ואצלי זאת ברצלונה. כלומר, קבוצת הכדורגל, ברסה. התאהבתי בה, כמו רבים אחרים, כמו ישראלים רבים. כבר לפני לא מעט שנים ועד היום הקפדתי לצפות כמעט בכל משחק שלה, לעקוב אחרי מצבה בטבלה. האהבה הזו דווקא ניתנת להסבר. ברצלונה שאהבתי הייתה יצירת אומנות. הטיקי-טקה, שסמלה היה יוהאן קרויף דק הגו, יפה התואר, החכם, הייתה סוחפת. הדיוק, המהירות המסחררת, משחק הצירופים שגורם לך להישאר פעור פה. קונצרט של חבורת וירטואוזים. והניצחונות. הגביעים.  העמידה על גג העולם. והדמויות האלה, כדורגלנים שספק אם הייתי מוצא בהם שותפים לשיחה, אבל כל תנועה ומהלך שלהם הם מלאכת מחשבת. והדור ההוא, הדור החד פעמי בניצוחו של גווארדיולה. צ'אבינייסטה, שני גאונים שהיו לאחד, המגן קרלוס פויול העומד כמבצר ברחבת השער. והקוסם השובב רונלדיניו. ומסי. שלא היה כמוהו ולא יהיה, ויסלחו לי אלה הסוגדים לנמסיס שלו, רונלדו.

רגע של זיכרון. פעם אחת פקדתי את הקבוצה במשחק חי, ב"קמפ נואו".  ולא סתם, בסופר קלסיקו, נגד ריאל מדריד. ישבתי בין מאה אלף צופים, רובם אוהדים, תיירים רבים, כשמכל פינה נשמעים פטפוטי עברית. אצטדיון מופלא שמכל פינה שלו, גם בגובהי היציעים העליונים, המגרש פרוש לפניך. דווקא מסי לא שיחק עקב שבר ביד, וגם לא רונלדו. אבל הקסם היה על המגרש, עם לואיסיטו, כפי שקראו האוהדים לסוארס, שהבקיע שלושער, ועוד ניצחון לפנתאון, חמש אחת, על היריבה השנואה. שנואה על כולנו, כל האוהבים. כולנו קטלונים, ורק שלא ייפרדו לנו מספרד.

אהבה לקבוצה היא אהבה שאינה תלויה בדבר. "לעולם לא תצעדי לבד" שרים אוהדי ליברפול עשור אחר עשור, גם בעשורים שחוּנים שבהם כשלה, בוודאי בשנים האחרונות שבהן שבה לפרוח. ואצלנו. אוהדי בית"ר ההולכים איתה גם אם היא ממשיכה להכזיב אותם ולהחליף בעלים מפוקפקים. וכמובן, הפועל תל אביב. "אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה", כתב עלי מוהר ושר אריק איינשטיין, שני אוהדי-על שכבר אינם איתנו. "אמרו לו שיהיה כבר מעשי, רמזו לו שיתבגר, אבל  הוא לא למד שום לקח, ואין לו שכל גם להצטער". קבוצה לא מחליפים. מקבוצה לא מתגרשים.

אז הנה, פתאום השיר הזה, "אמרו לו", והשורה הזו מתוך "סע לאט" על האוהדים המסכנים שאוכלים להם ת'לב, הנה הם נופלים עלינו, אוהבי ברצלונה. הנה היא כושלת ממשבר למשבר, מקללה לקללה. בעלים מושחתים, ניהול שערורייתי, כוכבים הנובלים דווקא כשהם מצטרפים אליה, גביעים ואליפויות שממאנים להגיע, וכמובן, העזיבה הזו, הלא צפויה, הכפויה, של מסי למועדון המיליונרים הקר, פריס סן ז'רמן.

קללה נפלה על ברצלונה. היא נושלה מהמפעל ממנו לא נושלה כמעט מעולם, ליגת האלופות, ספק אם תצליח לחזור אליו בשנה הבאה. שחקניה נפצעים לתקפות ארוכות במסדר פצועים בלתי נתפס. השחקן הצעיר הטוב בעולם והקשר הצעיר בעל כדור הזהב לצעירים של 2021, שניהם שחקני הקבוצה, אינם על המגרש לאורך חודשים. שחקנים בינוניים ומטה שנקלעו למועדון במקרה ממלאים תפקידי מפתח וכושלים, כצפוי. וברסה מפסידה שוב ושוב, לעיתים הפסדים אכזריים, או תוצאות תיקו שכמוהן כהפסד. צפייה במשחק הופכת לעינוי. העיתונות מלאה בהספדים, ומישהו כתב אפילו שעם מותה של ברצלונה האגדית מת הכדורגל.

מה עושים האוהבים? והרי זו חתונה קתולית שבלב. ללא טקסים וללא חוקים. עושים מה שעושים אוהדי ליברפול והפועל תל אביב ובית"ר ועשרות ומאות ואלפים קבוצות שיש להן חבורות אוהדים הצועדים איתה. ממשיכים, כשאת החיים מחוץ למגרש מלווה תוגה מתמשכת. חיים משבת לשבת, כמאמר הפתגם, עם התקווה העומדת להיכזב שוב ושוב: במשחק הבא ננצח, ובשנה הבאה, הכל יחזור להיות מושלם. כמו פעם.



תמונה ראשית