מפגשים מהסוג הדתי

רוביק רוזנטל | 07 ביוני 2022
דור מלכה

שלושה אירועי מפגש מאותתים שהמטוטלת בציונות הדתית נעה משיח מכבד עם מי שאינם שומרי מצוות, הנשען על ידע והשכלה, לשיח בין עולמות מקבילים ההולכים ומתרחקים

אחדים מידידיי הטובים הם דתיים משכילים, נעימי הליכות ופתוחים לשיח ולכבוד הדדי בינינו. בשנים האחרונות אני חש שהזן הזה הולך ונעלם מהבמה הציבורית, או לפחות נאלם, ואת מקומו תופס בחור ישיבה היורק על זקנה פלסטינית במהלך "מצעד הדגלים", וקומץ מתנחלים היוצאים לפעולות תגמול אלימות, מלוּוים בשתיקה טוטלית של מנהיגי המגזר, שעם כמה מהם חלקתי בעבר אותו כבוד הדדי ושיח. ולעניין זה שלושה סיפורים.

אני מופיע במפגש טלוויזיה על יהדות, תרבות וחג. בין הדוברים חברת כנסת מוכרת מהציונות הדתית. איש איש מציג את עמדותיו, אלה לא אירועים שנועדו לשכנע וגם אין בכך צורך. הם נועדו להקשיב ולכבד. חברת הכנסת כולה נופת צופים של כבוד והקשבה, המנחה נפרד מהחבורה ואז היא אינה מתאפקת: "ותעשו תשובה". כל מה שנבנה בשיחה נהרס באחת. הקשבה לא הייתה כאן. גם לא כבוד. סיפורים דומים על מפגשים דומים המסתיימים במשפטים דומים שמעתי מידידיי.

אני מרצה בסדרה על העברית מול קהל מבוגר וקשוב. בקהל אישה חובשת שביס, מקשיבה גם היא. אני מדבר על המוקדם והמאוחר בכתיבת התנ"ך ומבהיר שעל פי לוח הזמנים, הפשט המקראי  והמחקר ההיסטורי, ידוע כי שלמה המלך וקהלת אינם אותו אדם. הגברת בשביס מביטה בי ומפטירה: "אתה טועה". לא "אני מכירה אמת אחרת", לא "הטיעונים שלך לא משכנעים". חד וחלק: "אתה טועה". דרך ארץ קדמה לתורה? לא בבית מדרשה. רוצָה להגיב על הטענות שהשמעתי? לא, היא לא מעוניינת, הבעת בוז על פניה. אני מספר לה על פרופסור ידוע לתנ"ך שאמר באחד האירועים שעסק בספר קהלת: "אני אדם דתי וחוקר. כאשר המצפון של כחוקר מתנגש עם המסורת, אני הולך עם מצפון החוקר. אין כל אפשרות לטעון ששלמה המלך הוא קהלת". הגברת אינה מתמהמהת: "אז הוא לא דתי". לזכותה ייאמר שלאחר המפגש הזה לא שבה לכבד את הקורס בנוכחותה.

אני ממלא דלק בתחנה בכביש שש. צעיר חרדי, על פי כל הסימנים מבית היוצר של ישיבות ש"ס, האמורות על פי אב"ח להיות מעוז הסובלנות והמתינות, שואל אם אני רוצה לתרום לישיבה שלו. הוא נענה בשלילה אבל לא מוותר. "אתה לא רוצה זכויות?" "זכויות ממי?" אני תמה. "זכויות מהשם. על מעשה טוב". "אני מצטער אבל אני לא מכיר את השם ולא ידוע לי שהוא בוחן את הזכויות והחובות שלי", אני עונה, קצת בכעס, יש להודות. הבחור נכנס להתקף זעם בלתי נשלט: "לא מאמין בהשם! לא מאמין בבורא עולם! אתה חמור. חמור אתה. יותר טיפש מחמור". והקללות מסלימות: "אתה איכסה", "פיכסה שכמוך". זרם הקללות נמשך כשהוא שומר מרחק מפחד הסטרא אחרא. כשהוא עובר לידי לאחר ניסיונות התרמה נואשים הוא מסתיר את פניו בחוברת קודש שלא תדבק בו הטומאה.

אז מי את, הציונות הדתית והחרדלית? הפרופסור בעל המצפון המחקרי? כמה חוקרים במכון לדמוקרטיה? חוג בית דתי שמזמין אותי להרצאה ואומר "אצלנו אתה יכול להגיד הכל"? או נער הדגלים היורק, הגברת בשָביס, בחור הישיבה המבוהל ושטוף המוח וחברת הכנסת מתוקת השפתיים? אין לי ספק, המטוטלת נעה לכיוון שלהם. עכשיו אני המבוהל והחרד, ואני לא לבד.



תמונה ראשית