מלחמת לבנון חשפה ואף יצרה את מכבסת הלשון של מלחמות ישראל, שנועדו לעשות את המלחמה מכוערת פחות, ואת האויב אנושי פחות
לבנון, מלחמת לבנון, המציאות הישראלית של שנות השהייה בלבנון, יצרו שפה. את השפה הזו יצרו במעורבב פוליטיקאים, עיתונאים וחיילים. תקופת לבנון לא דמתה לימי מלחמה שקדמו לה מפני שנמשכה זמן ארוך כל כך, על אדמה זרה, ועל כך הבשילה בה תת תרבות, והבשילה בה תת שפה שחזרה וחילחלה למציאות הישראלית שמדרום לקו הגבול, ושובלים ממנו ימשיכו להיות אתנו גם זמן רב לאחר שנשכח שהיינו שם.
מלחמת לבנון לא המציאה את עקרון מכבסת השפה, ההופכת אירועים מכוערים לאירועים יפים, וזוהמה לניקיון, אבל היא הביאה אותו לשיאים חדשים. מהרגע שפרצה, הובילה אחריה המלחמה שובל של מילים, שנועדו לכסות על כל מה שהיה בה - השקרים, האיוולת, הלחימה בתוך אזורי אוכלוסין וכנגד אזרחים. עם השנים היא פשטה ולבשה צורה, האויבים והשותפים התחלפו, אבל עקרון מכבסת השפה המשיך לפעול, והוא הצליח באופן מעורר צמרמורת. השפה הרשמית שהומצאה בראשית המלחמה זכתה לגיבוי של התקשורת, ברובה הגדול, וחלחלה לדרגים הלוחמים ואומצה על ידיהם.
ביולי 97' הוצג בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרטו של ראובן הקר "פיונים", על פלוגה בגולני המשרתת בלבנון ובשטחים. הסרט הציג חיילים ללא תכונות, ללא ביוגרפיה, ללא שפה, אלמוניים לגמרי. אולי זו היתה החמצה של הבמאי, אבל אולי זה מה שהיה שם, בלבנון. אולי צמח ברצועת הבטחון צבא חיילים שהוא חלומו של כל פיקוד, צבא של פיונים חסרי דעת, או כדברי אחד החיילים: "אנחנו הפועלים השחורים של הצבא".
הפועלים השחורים של הצבא
ממה שאפשר ללמוד על שפת החיילים מן הסרט אפשר היה להסיק מסקנות זהירות. ראשית, בלבנון החלו כבר להיראות ניצנים של "שפת וייטנאם" - שפה של חיילים הנמצאים רחוק (יחסית) מהבית ולוחמים באנשי גרילה. המושג החוזר בסרט, ושנחשף כבר בעבר, הוא "אוזניים", במובן "להביא אוזניים" - מינוח שנלקח היישר מתרבות הקניבלים. "השאיפה להביא כמה שיותר כאלה - כמה שיותר אוזניים", אומר אחד החיילים בשמץ היסוס, "אם חותכים כמה אוזניים בדרך, נבוא לפה צוהלים".
"אוזניים" הם דוגמה לסוג מיוחד של מכבסת שפה - הורגים אדם, אבל בעצם לא הורגים אותו, מאחר שאינו בדיוק אדם אלא מעין בעל חיים בעל איברי אנוש. הפיכת האויב לתת-אדם היא מכניזם מוכר בכל המלחמות שהיו ויהיו, אבל מלחמת לבנון נתנה לכך ביסוס לשוני, החל בהגדרות כמו "החיה הדו רגלית", ביטוי שהומצא על ידי מנחם בגין בראשית המלחמה, והמשך בפקודתו של הרמטכ"ל דאז, רפול, "להרים כל אבן". המוטו האומר שהאויב הוא מין חרק התפתח בימי האינתיפאדה לאמרתו של רפול כי יש לצוד את מתפרעי האינתיפדה "כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".
כמעט אין בשפת לבנון שנחשפה בסרט שימוש במילה "אני". לעומתה לשון "אנחנו" אהודה שם מאוד: "אנחנו הפועלים השחורים", "תהיה בקטע שנביא את האוזניים". כמו כן יש שימוש בלשון כוללנית, סתמית: "אנשים פה משתגעים" או "לבנון זה אחד הדברים שיותר מבגרים", כפי שהתבטא חייל בכתבה של יואב לימור ב"מעריב" ביוני 97'. בולטת במיוחד הבחירה ב"אתה" במקום ב"אני", נוסח החוזר שוב ושוב ב"פיונים": "בלבנון אתה חופשי", "אתה מחפש את זה - אם כבר להיות פה, אז להיתקל". השימוש בלשון "אתה" בדיבור על "אני" משקפת משמעות. אדם מדבר על עצמו בלשון "אתה" כשהוא רוצה להתרחק מעצמו, כשהוא מצוי במצב הדורש ביאור או הסתגלות ומנסה להביט על עצמו בפריזמה מרוחקת, פתלתלה. ה"אתה" הוא שלב ביניים בין ה"אני" וה"אנחנו".
לבער, לנקות, לטהר
לקראת הכנת סרטו של יהודה קווה "מכתבים מלבנון", שהוקרן בטלוויזיה במאי 97', נאספו באופן אקראי מאות מכתבים מן החודשים הראשונים של המלחמה. המכתבים מציגים שפה שונה לחלוטין מהשפה ב"פיונים" או מכל תיעוד אחד של חיילי לבנון. הסיטואציה באותה תקופה היתה קריטית מבחינה לשונית - מכבסת השפה הרשמית פעלה בעוצמה אדירה. אז הוכנס לראשונה השימוש במונח "מחבלים" בהיקף מסיבי לתיאור כל פעולה של אויב שאינו שייך לצבא רשמי. "מחבלים" היתה המצאה גאונית והצלחה ארוכת טווח הנמשכת עד היום. זו מילת מטרייה, שביטלה במהלך השנים את ההבדלים בין איש פת"ח ממחנות הפליטים, איש הג'יהאד האיסלאמי, איש חיזבאללה, נער אר.פי.ג'י או מתאבד מהחמאס. המחבל הוא גם טרוריסט, גם מנהיג תנועת שחרור לאומית עוינת, גם איש גרילה וגם לוחם מקומי סתם, ועל כן זוהי מילה המסתירה ומטייחת את המציאות במקום להבהיר אותה.
מכבסת השפה דאז הכניסה לשימוש גם מילים רבות מתחום הניקיון - "לבער קיני מחבלים", "לנקות את לבנון", שלא לדבר על מילת הכביסה מספר אחת - "מלחמת שלום הגליל". הפגזות בלתי פוסקות על מוצבים או יעדים אחרים תוארו על ידי דובר צה"ל כ"ריכוך היעד", מונח עגול, אנין ואפילו ארוטי. מול המכבסה הזו נכתבו מהחזית, הרבה לפני שתנועת המחאה פרצה לרחובות, מכתבים בשפה שונה לחלוטין.
הימים הראשונים מביאים מכתבים בסגנון האנונימי והמעשי: "פורצים לתוך הכפר ביריות מטורפות", "תופסים מחבלים פה ושם", "היה ברור שהולכים על משהו צודק". כעבור זמן קצר מקבלים כל המכתבים, בעקביות, אופי דרמטי-פואטי, ההופך את "המלחמה" לאירוע אמנותי-בידורי מז'אנר כלשהו: "לרגע קרנבל צבעוני ענק, ולרגע הדבר הכי מפחיד בעולם"; "פינת חמד שלווה וציורית, נטעי דובדבנים, שזיפים ותאנים, אך שרשראות הטנקים טחנו את אדמת השבילים לאבק דק"; "הנוצרים עשו לחבר'ה למטה חאפלה אדירה" (על סברה ושתילה); "זה היה יום סוריאליסטי לחלוטין - עיר יפה וגדולה עם בניינים, הכל מכוסה בענני הזרחן".
ככל שהמלחמה התארכה, התחלף ה"אנחנו" הסתמי בלשון יחיד הולכת ומתחזקת. "לא היה לי כוח לראות את חגיגת ההרס הזאת"; "שוב אני מרגיש כמו גיבור בטרגדיה יוונית"; "התחלתי לחשוב לאן אנחנו הולכים"; "ההרוג הראשון, עם רגליים מבצבצות החוצה. אני חושב שבחיים שלי לא הדחקתי משהו כל כך מהר"; "אני נמצא במצב של מעין אפתיה, אחרת אשתגע", ועוד ועוד.
גם תנועת המחאה התחילה ממכתבים שהתפרסמו ובהם שולט ה"אני": "אינני מוכן למות למען ממשלה חזקה בלבנון... אני פטריוט מגזע של פטריוטים" (יוחי מבית-העמק); "הייתי בכוח שלקח את הבופור... נדרתי נדר להפוך את הבופור לסמל של הפרת השתיקה" (מויש סביר). מכתבי המחאה הבאים כבר חוזרים אל ה"אנחנו" - "אנו החתומים מטה, אנשי סיירת המילואים" וכדומה. אף ששפת המכתבים מלבנון גבוהה יחסית ומתוחכמת, דווקא תיאורי המוות ניתנים בצורה בוטה, פשוטה, מנוגדת לשפה הנקייה ששוכללה לכבוד המלחמה הזו. "נשארו לי שמונה חיילים. מתוך עשרים" כותב אחד, ובמכתב אחר: "יש להם צלפים שפוגעים לחבר'ה רק בראש, וזה פשוט גומר לבנאדם את החיים".
באופן בולט יש במכתבים ניסיון להיאבק בשפה הרשמית של אותם ימים ולחשוף את הולכת השולל שבה: "צה"ל איננו מפר הפסקת אש, רק 'מגיב'."; "המג"ד מדבר על אחוות לוחמים שגובשה בדם הפצועים, ושוב הכל כל כך מצחיק שבא לבכות"; "כשמספרים לך על חילופי אש נק"ל, ואתה יודע איזה הפגזות רצחניות רצו שם". יש גם שיר מאת אחד, אורן: "בלבנון אין בחורות יפות / ביירות היא עיר מסריחה / גלי צה"ל משקרים / המחבלים לא מפחדים / הפלנגות הם סתם צ'חצ'חים שחצנים / התושבים שונאים אותנו / ולהרבה חיילים אין מושג מה הם עושים שם / מלחמת מגן".
הפיצול הדרמטי בין השפה הרשמית לבין שפת החיילים בלבנון נעלם ככל שנמשכה והתמסדה הישיבה שם, והדבר בא לביטוי בשיתוף הפעולה בין דובר צה"ל והתקשורת. מכבסת השפה השתכללה ושפת לבנון כמעט התמסדה. החיזבאללה הם, כמובן, "מחבלים". פעולה שהסתיימה בהרג אנשי חיזבאללה היא "נקייה ויפה"; קרב שבו נהרגים חיילים צה"ל הוא "היתקלות עם נפגעים". הפחד היומיומי ממתקפה הוא "כוננות ספיגה", והטקטיקה השנויה במחלוקת של מארבים והיתקלויות היא "פעילות יזומה".
אנחנו ואתה
מכבסת השפה שהתפתחה בלבנון היתה נוחה ובעלת הישגים הרבה יותר מאשר בשטחים, אם כי גם שם פעלה במרץ. "פיונים" מתעד גם חיילים בשטחים, ומצטט מפקד באזור חברון - "אירוע חריג: רכב יהודי, עקב תקלה, לא שמע לקריאות במחסום, המשיך לנסוע ודרס מקומי" – משפט דיווח הנשמע מזויף ומצמרר. אולי היה קשה יותר לכבס לשונית פגיעה בילדים והתמודדות מכוערת עם אוכלוסייה אזרחית, וקל יותר לכבס שפה על מה שמתרחש באזור הררי מרוחק, מול אויב שאיש אינו מכיר.
שידורי הטלוויזיה והכתבות הרבות בעיתונות הכתובה מלבנון במחצית השנייה של שנות התשעים גילו שהשפה הרשמית ושפת החיילים בלבנון התקרבו עד כדי סימביוזה. שפת החיילים התקרבה לשפה הרשמית באמצעות ה"אנחנו" - "כולנו מבינים למה אנחנו פה", או ה"אתה": "כשאתה כאן, אתה מרגיש מחויב למדינה יותר מבכל מקום אחר". הקונפליקט שיוצרים תעתועי השפה הרשמית מרומז, כמו בתגובה על שידור רדיו: "התפתחה לחימה? - בטוח שיש הרוגים".
מול החזית הלשונית האחידה של ראשי הצבא והמדינה לא נוצרה שפה אלטרנטיבית. מול המשפט הבוטה, מעורר החלחלה ומכובס הלשון כאחת ב"מעריב" - "אני מעדיף 20 חיילים הרוגים על תינוק הרוג, וכל מי שמשרת בדרום לבנון מבין את זה היטב. חשוב שגם בשולחנות האספרסו בשינקין יתחילו להפנים את זה" - לא יצרה "שינקין", או כל שפה אזרחית אחרת, שפה נגדית. הלשון הצבאית, שנכשלה במבחני מלחמת של"ג והאינתיפאדה, הוכיחה את כוחה במצב העמום של הישיבה באזור הביטחון, אבל גם היא לא יכלה להשאיר אותנו שם.