לא אמרתי, לא עמדתי, לא הבטחתי

ההכרעה החשובה ביותר שעשה נתניהו בשתי שנות כהונתו הראשונות כראש ממשלה היתה בין ליברמן לפינקלשטיין; בין המעשה הבוטה והאפקטיבי של איווט, לבין המשפט הנכון בזמן הנכון של ארתור. ביבי בחר ארתור, ומרגע זה תמו כל סבלותיו, והוא המשיך ושיכלל את תורת הרטוריקה עתיקת היומין. להלן מקבץ עקרונות לשון הדיבור שנשמרו בקפדנות לאורך שנים על ידי מר נתניהו. הדוגמאות – ממקבץ ראיונות חג שניתנו בפסח תשנ"ח.

קורטוב של סבלנות

1. עקרון ה"בינוני-גבוה". אוצר המילים של נתניהו עולה מעט על הממוצע בקהילה הפוליטית, אך רצף דיבורו יבש ונעדר הפתעות. הוא לא שנון כמו אבא אבן ולא מורכב כמו שלמה בן-עמי. לפעמים הוא משמיע ניב גבוה, עם רמז לניב מקראי, כמו "אנחנו עושים את כל הדברים הנכונים, ועוד ידנו נטויה", או תלמודי, כמו "קורטוב של סבלנות". לעתים רחוקות מאוד הוא פולט ביטוי עממי דוגמת "אנחנו לא פראיירים". איפה, איפה משפטי הבטן הבלתי נשכחים של גולדה ורבין, מה"לא נחמדים" ועד ה"פרופלורים"? איפה ה"קינדערלאך" של אשכול וה"מיידאלאך" של עזר? מה משאיר נתניהו לפולקלור העברי? גורנישט.

2. עקרון הבהירות. ראשי ממשלות, כמו בני תמותה בדרך כלל, מדברים במשפטים פתוחים משני הצדדים, שתמיד חסר בהם משהו, בהנחה שהציבור כבר יבין אותם איכשהו. רבין נשמע לעתים קרובות עילג, גולדה פרימיטיבית, לוי אשכול מגומגם. אצל ביבי המשפטים מתחילים ונגמרים, יש בהם נושא ונשוא, והם תמיד נשמעים בהירים, בדרך כלל קצרים. נתניהו נושא את התכונה הזו בגאווה: "אני בא מבית שבו לימדו אותי שהבהירות היא נכס. היא לא דבר שמצביע על רדידות או פשטנות של מחשבה, אלא על תמצית של עיבוד הרעיון". מרבית המשפטים של ביבי פעליים, ועל כן זורמים וקצביים. למשל: "ישראל הבהירה עד כמה היא רצינית ונחושה להביא לסיום את פרשת לבנון, והדבר הזה מהדהד בבירות המערב וגם בכמה מבירות ערב".

מי שאסור לו זה מר ישראלי

3. עקרון הסימטריה. העקרון הזה מוכר מתורת הספרות, בעיקר מן השירה, כאשר שני משפטים הרודפים זה את זה מכילים אלמנטים דומים, אך לא זהים. על פי שיטת ארתור פינקלשטיין חוזרים נתניהו ואנשיו על משפטי מפתח שוב ושוב, כטקטיקה של תעמולה. נתניהו אימץ את השיטה, אבל נזהר מלחזור על עצמו בצורה שקופה בתוך רצף אחד של ראיון או נאום, שלא לדבר על משפט בודד. למשל: "מעולם לא אמרתי לראש מדינה או שר חוץ דבר שלא עמדתי בו, ולא הבטחתי דבר שלא קיימתי".

4. עקרון ההנגדה העוקבת. נתניהו משתמש לעתים קרובות במשפטי ניגוד, נוסח "למרות דעתו של פלוני, מיניתי לתפקיד את פלמוני". אבל שלא כמו בדוגמה שהיא משפט מורכב, נתניהו בונה את הניגוד במשפטים עוקבים או כמשפט מחובר. נשמע הרבה יותר פשוט וקליט ממשפטי הזיקה המפותלים של פרס וברק. למשל: "כל מיני חברות גדולות חופשיות כבר עתה לסחור במטבע חוץ. מי שאסור לו זה מר ישראלי. הוא מנוע".

אנחנו עדיין בתוך המהלך

5. עקרון ה"אני-אנחנו". פטנט מיוחד של נתניהו. נשמע ספונטני ומקרי, אבל מתוחכם עד מאוד. העקרון הזה מתאים לתקופות משבר בדימוי של נתניהו, בהם ברצונו להזכיר לשומעיו שהוא אמנם "מתייעץ עם החברים", אבל עדיין נשאר זה שהולך להביא את המכה בכוחות עצמו בבחירות 2000. מבין ה"אני" וה"אנחנו", הפתיחה היא תמיד בגוף ראשון. לפעמים ביבי נתקע שם - "אני פועל כיום אחרת. אני קודם כל מאציל סמכויות ובודק. אני משתף את השרים בצורה יותר נרחבת מבעבר. אני לא עוסק במלחמות סרק". לאחרונה, בטפטופים, זולג ה"אנחנו" אל משפטי ה"אני" בשיטת הסלאלום. למשל: "הצלחתי בכל דבר. אנחנו עדיין בתוך המהלך, לא בסיומו. ראיתי איזה שלום היה לנו קודם לכן".

6. עקרון המינימליזם. נתניהו עושה שימוש מינימלי בניבי קישור ובתארים, וכך יוצאת שפתו רזה ושרירית. כמעט אין לנתניהו צירופים מנדנדים כמו "פירושו של דבר", "ללא כל ספק", מכה רטורית שבה נגועים פוליטיקאים ואנשי אקדמיה וסתם דברנים. בניגוד למנחם בגין, איש מילים ידוע, ביבי נעדר פאתוס. מילות התואר ההדורות, שהיו אהובות כל כך על בגין, מופיעות אצל ביבי לעתים רחוקות, ורק כאמצעי חיזוק מבוקר. דוגמה לשימוש חריג בתארים ובהסגרים: "מאות מאזרחינו נהרגו בפעולות טרור איומות... אנו בהחלט יוצרים דרישה תקיפה מאוד מן הצד הפלסטיני למלא אחרי ההתחייבויות שלהם".

אכן, שפה מושלמת. היא לא יוצאת מהלב, או מהבטן, אלא ממקום מאוד משוכלל באחת מאונות המוח של כבוד ראש הממשלה, ומגיעה אל מקום מבולבל משהו באונת המוח של נתיניו, הרעבים לסדר ובהירות בימים של כאוס. ואם לעתים מזומנות לא היו למשפטי הזהב הבהירים של ראש הממשלה משמעות, או שלא עמדו בכללי האמת הצרופה, אפשר היה תמיד להתגעגע ליצחק שמיר, אדם שתוכו כברו - גם לא אמר כלום וגם לא עשה כלום.