בעז נוימן מטפל ב"חייל טוב" בדמותו ושפתו של החייל הישראלי, צירופים משובשים ושורשים מרובעים
ספרו של בעז נוימן "חייל טוב" חשוב בתיעוד ובביקורת המיתוס של הצבא מזווית מיוחדת שלו. זה אינו המיתוס של "הצבא" כישות לאומית מופשטת, אלא הוא מטפל בנוסחה הישראלית המקובלת עד היום המתייחסת לאדם העובר בצבא, דהיינו "החייל". מול הנוסחאות המקובלות ש"הצבא הוא שלב חיוני בהתבגרות הצעיר הישראלי", "מי שלא עובר צבא מפסיד משהו חשוב", "הצבא מלמד ומחשל" ועוד מציב נוימן באמצעות הטקסט הקר, הטכני כמעט תובנות ועמדות אחרות. בלשון מסכמת אני יכול לנסח אותן כ"הצבא מטמטם", "הצבא מעקר את השיפוט המוסרי", "הצבא יוצר נכות רגשית". מי שהניסוחים האחרונים מעצבנים אותו, שיקרא את הספר, ויתווכח עם המחבר, או עם המציאות.
בהיבט הלשוני נוימן בוחר במבנה סגנוני של משפטים קצרים מאוד, נטולים מטען רגשי או מורכבות, ועצם הבחירה הזו משרתת את מה שיש לנו לספר על עולמו של החייל. נוימן אינו כותב כחייל ביקורתי ומהורהר אלא כמי שמקבל את כל כללי החיים בצבא, וגם את לשון הפקודות האינסטרומנטלית שלו, ודווקא הבחירה הזו הופכת את הספר לביקורתי ואפקטיבי.
לצד הלימוד הזה אפשר ללמוד הרבה על מרכיב חשוב בשפת הצבא והוא השפות המשרתות את חיי הצבא, שרק חלק מזערי מהן יוצא החוצה והופך נחלת הכלל ומשפיע באמת על השפה הישראלית בזרם המרכזי שלה. חלק מן המלים האלה מאפיינות את חיי החיילים בכלל, וחלקן את החיל שבו משרת נוימן – החייל והמספר – חיל השריון. וכך אנחנו מתוודעים אל "מט"ק זונה", כלומר, מפקד טנק שאין לו טנק (125), או "אנחנו השוטניקים, האימפריה של החש"ן (49), שוטניקים הם הצנטוריונים, החש"ן הוא חיל השריון. ולעומתם, המורמים מעם, "המטכ"ליסטים". כמה ביטויים משרתים את מושג גאוות היחידה או החיל וניזונים ממיתוסים צה"ליים-חיליים. וכך בעמוד 83 אפשר למצוא את הד קולו של גורודיש: "188 הביטה למוות בעיניים והוא השפיל את עיניו", וגם את "כולם רצו להיות צביקה מכוח צביקה", הכוונה כמובן לצביקה גרינגולד שהניס לבדו בטנק גדוד שריון סורי במלחמת יום הכיפורים.
מרבית הביטויים אופייניים לחיילים בכל החילות. נוימן שירת בצבא של סוף שנות השמונים, בתקופת לבנון והאינתיפדה השנייה שבהן מתרחש גם חלק מהספר. חלק מהביטויים מוכרים בצה"ל שנים רבות כמו "לדפוק נפקדות" (62), "יציאות טובות" (חופשות, למי שלא הבין), "צ'יקמוק" ו"מצ'וקמק" שהם ביטויים שחדרו לשפה הכללית, וכמוהו "פיון" ("ערן הוא פיון", ראה עמוד 74). גם הביטוי "קדימה פדלאות, אל תהיו כאלה נקבות" (87) מדיף את ריח הצבא של שנות החמישים. "לשבור שמירה" הוא מונח עתיק יומין, המצטרף למטפורה המעודנת של אחד המפקדים: "לשבור שמירה זה כמו להשתין על פרוכת" (74).
ובכל זאת, חלק גדול מהשפה נראה מעודכן לתקופת החיילות של נוימן ולכל היותר מייצג עשור לפניו. "תנו לי ארבעים" פירושו פקודה לארבעים שכיבות שמיכה, "לקבל קב"ן" מאפיין תקופה שבה הקב"ן כבר לא היה יעד מוקצה. וכך "זובורים קשים" (91), ו"להחריש" שפירושו לקבל ממתקים מהבית ולא לחלק לחבר'ה. יש מונחים מהשפה הרשמית המתפקדים גם כסלנג צבאי כמו "נשקים", "רכבים", "דרושה עזרה במיידי" (186), "להקיף אובייקט" (61) "מעלה אותי למשפט מ"פ" (101) ועוד. הפועל "טחן" מופיע פעמים רבות ומסמן את עלייתו והתפרשותו בשפת הדיבור, בנוסח "לא רוצה להמשיך לטחון משמרות ותורנויות מטבח" (96).
המרכיב הלשוני המעניין ביותר הוא שפת האינתיפדה מנקודת ראות החייל הישראלי. כאן הטכניקה של נוימן ההולכת עם השפה האינסטרומנטלית המאפיינתץ את הצבא בדרך כלל, וחושפת את הקהות המוסרית שאותה מאמצים החיילים כמעט בלי יוצא מן הכלל. מסלול חיי החייל הם "קו, שטחים, אימון, קו, שטחים, אימון" (105). שיגרת היום של החייל היא "תרגולת כניסה לבית של אזרחים לא חשודים. תרגולת כניסה לבית של אזרחים חשודים. תרגולת מעצר חשוד. תרגולת רעול פנים. תרגולת פיזור הפגנות. תרגולת חצצית" (149), ו"במקרה של היתקלות ברעולי פנים נוהל הפתיחה באש הוא הנוהל המקוצר מקוצר" (168). כשיוצאים מקבוצת הפקודות אל השטח המלים נקיות פחות כמו "הם מזיינים אותנו עם האבנים" (175). גם המחלוקת הפוליטית שבאה לידי ביטוי מצומצם על הישיבה בשטחים זוכה לשפה משלה. יפתח המתנגד לכיבוש הוא "הכי שמאלני מניאק בפלוגה" (131), והחיילים או המפקדים הפועלים בשטח באכזריות ובלי רגישות לאזרחים הם "ברברים".
ורק פעם אחת אנחנו נחשפים לשילוש הקדוש שנדד ופרח לו מן הצבא והתנחל בכל חלקה עברית טובה, ברחובות העיר ובעיירות המרוחקות, בין חוזרים בתשובה ובין מחפשי הרוחניות בגואה: "מה העניינים, אחי" (163). מי אמר שאין תרבות ישראלית?
א-פרופו אחי
באתר האינטרנט ואללה הופיע משאל חביב: מהי פניית החיבה השנואה עליך. פניית החיבה השנואה ביותר, מתברר היא "מותק" (30%) ואחריה אבאל'ה (19%). ארבע הבאות באחוזים דומים (11-14) הן אחי, אח שלי, גבר וג'ינג'י. בשאלה אין ציון מין, אבל נראה לפי התשובות שמדובר בפנייה לגבר, והגבר הישראלי על פי הסקר סולד מפנייה דביקה מדי ("נשמה" ו"כפרה" אפילו לא הוצעו לשיפוט). מעניין מה יהיו תוצאות הסקר הממוקד לאשה הגולשת.
רמה מביאה שמנת
רמה זוטא שלחה אוסף מופלא של מה שהגדירה "לקט מטבעות לשון שנשמעו במקומותינו לאחרונה. הדוברים שמעו משהו דומה, לעתים המחצית הראשונה נטולה מעניין אחד, ומחוברת למחצית השנייה, הקשורה למטבע לשון אחר לחלוטין, בנוסח 'אבן שאין לה שופכין'". ולהלן הלקט:
מתנחלת ברשת ב', 8.5.01: "בעיניים עצומות לרווחה".
ח"כ צ'יטה כהן, על אהרן ברק: "הוא לא יוריד אותו משן הפיל שלו".
נעמה נבין במוצאי שבועות על המהומות במנצ'סטר: "המהומה נחתה על אנגליה כמו רעם ביום מעונן".
דוברים שונים לאחר קריסת אולמי ורסאי: "אתה מדמה את המוות בארבע עיניים".
פרשן רדיו: "ואני שואל, האם השועל יוכל לשמור על השמנת?" (30.5, רשת ב').
נהדר, רמה. תביאי לנו עוד.
הכל הודות לג'ינג'י
ובאותו עניין: זרם הקלישאות הבא נשמע מפי פרשן פלוני במשחק חצי גמר בפלייאוף הכדורסל הישראלי בין ירושלים לגליל, ובסדר הזה: "זה המאני טיים, לא לוקחים שבויים ואין מחר, וכמו שאומרים במלחמה כמו במלחמה, והכל הודות לג'ינג'י, שמנהל את המשחק חבל על הזמן".
דקדוק הישראליות: מרובעים
אחת הדרכים הנפוצות לייצור מלים, בעיקר פעלים, בעברית החדשה הוא השורש המרובע. בראשית חידוש השפה התמקדו יוצרי המלים בעיקר בשורשים מרובעים כפולים כמו "לטשטש" ו"לצפצף", או בפעלים משניים, כאשר אות שנוספה לשורש הפכה חלק ממנו, כמו "לתחזק" ו"לשחזר". המגמה החדשה היא להפוך מלים יחידאיות או מלים לועזיות, כינויי סלנג וראשי תיבות ולגזור מהן שורש והטייה פעלית שלמה. התהליך קל, וכך זוכות מלים רבות לגיור בהחלט לא אורתודוכסי. על פי התהליך המקובל, חלק קטן מהן מצטרפות לשפה ורבות אחרות צצות ונעלמות.
המגמה איננה חדשה לגמרי ובעשורים האחרונים נולדו שורשים רבים כאלה ואפילו שרדו. ביניהם "לחלטר" (מלשון חלטורה, מלה ברוסית), "לסמפט" (מלשון סימפטיה, כמובן), "לפרמט" (מושג מעולם המחשבים, גזור מformat- האנגלי), "לצ'טצ'ט" (להשתתף בצ'ט אינטרנט), "לסמפל" (לערבב שירים בסמפלר, פעולה במוזיקה האלקטרונית). פעלים חדשים יחסית הן "לצרפת" – לבצע נשיקה צרפתית, מלה שנולדה ב"סצינת המועדונים". "סצינת הרחוב" הולידה את "לרבלד" שפירושו לנסוע ברולר-בליידס. ב"זמן תל אביב" מצאנו את "לדרבק" – לנגן בדרבוקה. בספר "חייל טוב" הנזכר במדור מצאתי את "לקדקד", שפירושו לתפוס מנהיגות, להתנהג כ"קודקוד". ויש גם שורשים מחומשים כמו "לפלרטט" הוותיק (שנולד מהמלה הלועזית פלירט וזכה להכפלת האות האחרונה בנוסח "לשרטט") ו"לספקלץ" החדש והמפלצתי משהו, שפירושו "לערוך ספקולציה".
השורשים המרובעים מתאימים מאוד לשילוב טכנולוגיות ותחומים מקצועיים ספציפיים בעברית, וכאן מומצאים פעלים שאין סיכוי שמי שאינו מן התחום יבין אותם. למשל: "לדגטץ" מעולם הטכנולוגיה האודיו-ויזואלית שפירושו לעשות דיגיטציה, דגימה של חומרים במחשב. עורכי תוכניות טלוויזיה משתמשים ב"לקפשן" מלשון caption- שפירושו בין היתר "כותרת", ופירושו המקצועי לשלב צילום של ספר או צילום אחר במהלך השידור הטלוויזיוני. לאחר אסון ורסאי, שבו השתמשו ב"לחפף", אפשר בהחלט לקדם את "לפרטץ'", ולהלן תרומתי הצנועה לתרבות הסמוך הישראלית: "לפלקל". בנייה נעימה.