המן וקורח מככבים בשיח, ואוצר הפתגמים של יהדות עירק

רוביק רוזנטל | 18 ביוני 2021

המן, שיצא לאור בשיר המחאה השערורייתי של אחינעם ניני מככב בפולקלור היהודי בדמות הרשע מאז ומתמיד, בעוד קורח של גפני ונתניהו הוא המורד במלכות; ספר חדש פורש את עולם הפתגם העשיר של יהדות עירק: למה הגבוהים נחשבים טיפשים, מה עושה ג'וחא כשאין לו עבודה, וצרור קללות למהדרין

אחינעם ניני כינתה את בנימין נתניהו 'המן'. הארץ רעשה בצדק, ניני התנצלה, וזו הזדמנות לדבר על הטיפוס הזה, המן, שהפך מדמות בסיפור מקראי לאבטיפוס הרשע הטוטלי במיתולוגיה היהודית. הוא ניצב בכבוד בגלריה של דמויות שהפכו לשם נרדף לאויב: פרעה, ישמעאל, עמלק, הוא השם המוביל ברשימת צוררי היהודים, והוא משמש גם בשיח שאינו דתי דווקא.

רועשים באמניקוס ודופקים את עיני המן

המן מכונה כבר במגילת אסתר 'צֹרֵר הַיְּהוּדִים'. שמו, אגב, זוכה לפירושים רבים על ידי חוקרי הפרסית הקדומה. יש טוענים שמקורו ב-manah שפירושה רוח, מחשבה ודעת, שממנה התגלגלה המילה האנגלית mind. המן הוא אפוא או 'בעל אותה דעה', או 'בעל המחשבה הטובה', או 'הרוח הטובה'. חוקרת הפרסית תמר גינדין עילם תומכת בספרה "מגילת אסתר: מאחורי המסיכה" באפשרות הזו, על פי משחק המילים מן המגילה "יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר־חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים עַל־רֹאשׁוֹ" (אסתר ט 25): איש 'המחשבה הטובה' חושב 'מחשבה רעה'. פרשנות אחרת, המקובלת פחות על גינדין, קושרת את המן לאל העילמי הראשי הוּמְבָּן. טשרניחובסקי כתב בשירו "ביעותי לילה" על הגורל היהודי: "דור דור והָמָנו". ביהודית-עירקית נקראת אשה מרושעת הָמָנָה, ואדם שהוא רשע מרושע: המאן אבן המאן.

לצד אלה מציגה הלדינו גם גירסה מרוככת ואפילו סלחנית כלפי המן. רעשן פורים נקרא בלדינו אָמָניקוס. לסיקוסים שבקרשים קראו בלדינו 'אוז'ו די המן', עיני המן, והילדים היו דופקים בהם בחוזקה. מימי הביניים ואילך נוהגים לאכול בחג הפורים מאפה שצורתו משולשת ושמו העברי אוזן המן, בעקבות יידיש: המן-טאַשן (כיסוני המן). השם נטבע בהשפעת דמיון הצליל למאפה הגרמני Mohntasch (כיסוני פרג), ועקב דמיון הכיסונים לאוזניים. במדרש מצוי קשר בין המן לאוזניים: "נכנס המן לבית גנזי המלך ... אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות" (בראשית רבה לט).

הגדולה של המן, הנס של קורח

חוקרת הלדינו פרופ' אורה שורצולד מביאה במאמרה "השמות הפרטיים היהודיים בעברית הספרדית" כמה מטבעות לשון שהמן במרכזן. חלקן שליליות: "הוא כולו המן", הוא רשע מרושע. חלקן מזלזלות: "לה פיקורינה של המן" הוא דבר חסר ערך. לצד זה יש התייחסות לפיקחותו. 'ראש של המן' מתייחס לאדם פיקח, בדרך כלל להרע. ילדה פיקחית כונתה אָמָניקה. על אדם רע ובעל ייחוס רע אומרים בלדינו "עמלק ונכדו המן". על פי המסורת המן אכן מיוחס ישירות לעמלק. המן הוא 'אגגי', כלומר מצאצאיו של אגג מלך עמלק שהומת בידי שמואל הנביא. למסורת זו יש גם משמעות הלכתית. בפורים קוראים את פרשת מלחמת עמלק ברפידים. בשבת שלפני פורים קוראים בתורה כתוספת את פרשת זכור מספר דברים, ומפטירים בה בפרשת המתתו של אגג.

ביידיש לעומת זאת מברכים בקללה טיפוסית:"שתגיע לגדולה של המן, ויקרה לך הנס של קורח". זאת בסגנון הקללות המבשרות טוב בתחילתן, ומסתיימות בקובעת רעל: שיתלו אותך כמו המן, והאדמה תבלע אותך כמו את קורח ועדתו.

גם קורח כיכב בשיח לקראת כינון הממשלה החדשה. קורח הוא המורד המקראי הכופר בסמכות שליח אלוהים באמצעות ריב ומדון. גפני קרא: "אל תעבדו עלינו, אל תפנו אלינו, שיעופו לנו מהעיניים, הם [בנט וחבריו לקואליציה] קורח ועדתו". נתניהו דיבר שבוע לפני כן באירוע "שבע ברכות" לכבוד בתו של אריה דרעי, ובו התייחס לנאום אחר, שבו לדבריו הוא הושווה למשה רבנו. "אין כמו משה רבנו", הצטנע נתניהו, "אבל יש עוד סיבה – איך אלוקים טיפל באופוזיציה של משה רבנו? מה הוא עשה? אמר לי הרבי מלובביץ' - יהיו לך 119 להתעמת מולם ותנצח".

קח עצה מראש השור עם המצנפת

אהרן מוריאלי מוכר בזכות מפעל מקורות שמות בני המשפחה, המשרת גם את השואלים הרבים על כך בזירה הלשונית. לצד זה, כיוצא עירק, עסק שנים רבות באיסוף פתגמים וניבים של יהדות עירק. בימים אלה יצא לאור ספרו "משל וניב בפי יהודי עירק" ובו כ-3500 מטבעות לשון וניבים, מלוּוים במקור הערבי בתעתיק מדויק. בחלקו הראשון מציג הספר גם מילון עשיר של מילים בערבית עירקית, שעליו יסופר באחד הטורים הקרובים. מוריאלי כותב כי "זה הספר החשוב ביותר שכתבתי, כי הוא חצוב ברובו מהזיכרון שלי. עליתי ארצה בגיל 19, ולכן השפה הערבית המדוברת הייתה חייה בפי".

מוריאלי משלי ערב

הספר מחולק על פי מפתח נושאי. כמה דוגמאות חושפות גם חוכמה עממית, וגם את ההווי המיוחד ליהודי עירק.

על אדם פיקח שיודע לצאת בשלום מכל מצב אומרים שהוא "כמו מלאך המוות". לעומת זאת על אדם מטומטם חסר בינה יאמרו יהודי עיראק שהוא כבשׂ,  טָלֶה או שור. על השור השוטה יש כמה סיפורי עם. טיפש המתחזה לחכם הוא 'שור בעל מצנפת'. כוהני הדת המוסלמים נוהגים לחבוש מצנפת לראשם, הקרויה בערבית עִמָאמָה. אישה אנאלפביתית קיבלה מכתב מבנה הרחוק. הלכה אל המוּלָה כדי שיקרא לה את המכתב. בדרך ראתה אדם עבדקן החובש מצנפת וכולו אומר הדרת כבוד. ביקשה ממנו לקרוא את המכתב, אבל הוא אמר לה שאינו יודע קרוא וכתוב. אמרה לו כמתגרה: "אז מה עושה המצנפת על ראשך?" הסיר האיש את מצנפתו, שם אותה על ראש האישה ואמר: "הנה המצנפת על ראשך עכשיו, האם תוכלי אַת לקרוא?" הסירה האישה את המצנפת ואמרה בקוצר רוח: "אמור שאתה שור בעל מצנפת וחסל! מה לך כי תאריך בדברים?"

פתגם אחר אומר: "קח עצה מראש השור". גם מאחורי משל זה עומד סיפור. לאישה כפרית אחת היה שור שעזר לה בעבודתה. יום אחד רצה השור לשתות מים. הוא ניגש לכד המים שעמד בחצר, הכניס ראשו לכד, אבל לא הצליח להוציא אותו ממנו. כיוון שבעלה לא היה בבית היא ניגשה לשכן וביקשה את עזרתו לחלץ את ראש השור מבלי לשבור את הכד. נכנס השכן לביתה וביקש ממנה סכין. לקח את הסכין וחתך את ראש השור, אבל הראש נשאר עדיין בתוך הכד. אחרי מחשבה רבה הוא אמר לאישה שאין מנוס משבירת הכד. היא הושיטה לו גרזן והוא שבר את הכד. זמן מה אחר כך חזר הבעל לביתו וראה את כל המהומה. כששאל את אשתו מה פשר הדבר היא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא ספק כפיו ואמר: "קח עצה מראש השור", הוא התכוון לראשו של השכן הטיפש.

מגרש הזבובים ושוזרת החבלים

בסלנג הישראלי העתיק היה מוכר הביטוי 'טאוויל ואוויל', המייחס לגבוהים טיפשות. אחד המקורות לכך הוא צרור פתגמים בין יהודי עירק: "גובהו כגובה דקל, שכלו כשכל טלה", וכן "אם תראה גבוה נבון, תשבח את אלוהים". חכמי עירק מסבירים שרוב האמירות על כסילותם של הגבוהים מקורן בנמוכים שמקנאים בהם ומלעיזים עליהם. ואכן, פתגמים אחרים מעידים כי אנשים מעדיפים להיות גבוהים ולא נמוכים: "הגבוה אוכל תאנים והנמוך ימות עצוב"; "הנמוך ימות באנחותיו, והגבוה משיג את מבוקשו".

על הבטלן שאינו עושה דבר בחייו מהלכים פתגמים רבים. הוא נקרא "מגרש זבובים", המיוחס לחנווני שאין לו קונים, והוא עומד ומגרש זבובים מסחורתו. מי שעושה עבודה לא נחוצה "שומר על המתים', והבטלן הטוטלי נאמר: "לג'וחא אין עבודה – החל לשחק באשכיו", או בעברית עכשווית: מאונן.

הנודניק נוהג לשאול שאלות שאין עליהן תשובות, או שהן מעידות על בורות וטיפשות. למשל: "אני אומר לו: ממזר, והוא שואל: מי האבא שלו?  אני אומר לו: מסורס, הוא אומר: כמה ילדים יש לו? אני אומר לה: שור, היא אומרת לי: חֲלוֹב אותו!"

פתגמים שונים קובעים שאין לסמוך על הבריות, גם אם הדבר יהיה כרוך בכאבים: "להתגלח בגרזן, ולא להזדקק לבריות"; "כרות עורלת בנך בגרזן, ואל תזדקק לבריות".

הרבה משלים ודימויים יש בפי יהודי עיראק על מצב של אי-סדר: "הפך הבית סילאן וטחינה", וגם "פקעת שאבד קצה החוט שלה", "המחרוזת נקרעה והחרוזים התפזרו", "קוצים ומשי," כי קשה לחלץ את חוט המשי כשהוא מסתבך בקוצים. 

על אדם חסר סבלנות נאמר שהוא "נולד בחודש השביעי", כלומר, גם כשהוא בבטן אימו היה חסר סבלנות ורצה לצאת לאוויר העולם. לעומתו, הסבלן מתואר כמי ש"השלפוחית שלו גדולה", ולכן הוא יכול להתאפק. הבדווים נודעים בסבלנותם ועליהם נאמר: "הבדווי חיכה ארבעים שנה, ואף על פי כן אמר: מיהרתי!"

ולסיום, צרור קללות. חלקן בסגנון המקובל, מ'בן זונה' ועד 'יקולל אביך', אבל יש מקוריות יותר.

  • אימך שוזרת חבלים ואביך אורג שטיחים.
  • שיצמח פורונקל בגרונך!
  • שיתפוצץ כיס המרה שלך!
  • שאלוהים ינפח את ישבנך!
  • מי יתן שינוקרו עיניו! וראשו יחתך! ויחתכו את צווארו! וישותקו ידיו!
  • שעה שחורה על ראשו!
  • תשעה באב עליך!

חדש בבמת אורח: ד"ר תמר יחיאלי על שפות מקצועיות מול שפת יומיום: מדריך לשוני

חדש בפינה של פול אוגדן: איך מזהים גזענות לשונית סמויה

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך אומרים טראומתי בעברית, מהיכן הגיעו הביטויים 'נגמר לו הסוס' ו'כרת את הענף עליו הוא יושב', האם גם הגויים מברכים ב"לחיים!", מה מקור השם ברוניה, האם חרוז במחרוזת וחרוז בשיר הן אותה מילה ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגובות

מיכאל נצר
על טוויל ואוויל: לפני 75 שנה, כשלמדתי ערבית ברחובות. הכינוי "טוויל, אהביל, ועקלו קליל", כלומר: ארוך, אוויל ושכלו מועט". מיכה
17 ביוני 2021 הגב
ד"ר רחל שגב מילר
שלום, רוביק אני מבקשת להזכיר כאן את שני הכרכים - "אלף ואחד פתגמים בגדדיים", ו"עוד אלף ואחד פתגמים בגדדיים", שכתב משה חכם ז"ל בשנת 1998. משה נפטר באוקטובר, 2020, בדיוק ביום בו יצא לאור ספרי, Reading made easier: The explicit instruction of reading comprehension strategies ובו הקדשה למשה, שלצערי לא זכה לראות. משה עלה לארץ מעירק בתחילת שנות ה-50, היה המורה הראשון שלי לאנגלית והמחנך שלי במשך חמש שנים בבית הספר היסודי בבנימינה. הוא ליווה אותי גם כשלמדתי באוניברסיטה לתעודת הוראה והדריך אותי בתקופת הסטאז'. הזמנתי אותו לטקס חלוקת תארי דוקטור בהר הצופים, והייתי איתו בקשר כל השנים. הוא היה ונשאר דמות נערצה על כל תלמידיו. הוא תמיד הוזמן למפגשי המחזור שלנו, ובשנת 2016 כשמלאו לו 90, עלינו לירושלים, שם התגורר ליד אחת מבנותיו, לחגוג את יום הולדתו.
17 ביוני 2021 הגב
עובדיה
יפה.
17 ביוני 2021
רותי שם טוב
לגבי "לשחק באשכים" - נהוג לומר בעברית כיום "לגרבץ". מניין הביטוי?
20 ביוני 2021 הגב
איתי שלמקוביץ
פשוט וקל - לגרבץ מגיע מהשורש גרב"ץ, השורש גרב"ץ נגזר מהפועל גירבץ, והפועל גירבץ הוא קיצור של "גירד בביצים".
23 ביוני 2021
יעקב ברזילי
איך משבחים העיראקים?הכוונה עיראקים באופן כללי יהודים כגוים.מתחילים דברי השבח בקללה.לזה קוראים "אלמדח אלעיראקי" השבח העיראקי".דוגמאות "איכסרת אידו ללטבאח אשלון טביח' טבח'"תשבר ידו של הטבח איזה תבשיל(נהדר) בישל."ווי נהג'ם(כנראה סירוס של נהג'ר)ביתו אללבטיח' חילו מת'ל אלשקר.יהרס ביתם של המילונים האלה מתוקים כמו סוכר.חבל שלא הוצג התעתיק בערבית.כל היופי הוא בחרוז.המשל שהובא "גובהו כגובה הדקל ושכלו כשכל הטלא"מוכר לי כ"טולו טול אלנח'לה ועקלו עקל אלצח'לה"...ושכלו כשכל התייש.הרבה מן המשלים נמצאים גם בערבית פלסטינית.כמו הבדווי נקם נקמתו אחרי 20 שנה ואמר מיהרתיועוד רבים אחרים.
20 ביוני 2021 הגב
יעוד גונן
1. לגבי הגבוה הטפש: - כשלמדתי ערבית בתיכון התוודעתי לביטוי: 'טאוויל והבּיל ופי ראסאו קליל' - ארוך וטפש ובראשו קצת'. - בשרותי הצבאי שמעתי ביטוי: 'ארוך כמו שרוף וטפש כמו נעל'. 2. לגבי סבלנות: הביטוי המוּכָּר לי בקשר לסבלנותם של הבדווים מתייחס לכך שאין אצלם התיישנות על הרג ועל נקמת-הדם המתבקשת, כדלקמן: 'הבדווי נקם את נקמת-הדם ('ח'אד' אל גום) אחרי ארבעים שנה ואמר: 'נחפזתי''.
20 ביוני 2021 הגב
אדי סער
מהדברים דווקא מצאתי שנכון עשתה אחינועם ניני בקוראה לנתניהו הוא אינו צורר היהודים אבל לבטח "אדם פיקח, בדרך כלל להרע".
21 ביוני 2021 הגב

הוספת תגובה