רומן חדש חושף את עולם הפולקלור, הפתגמים והשפה המיוחדת של יהדות עירק הנעלמת יחד עם דור העולים הראשונים, המותג 'אמה' לכלי ניקוי מתכתב עם גיבורה מצוירת משנות השלושים, מהו מקור השיר והביטוי "על הפאטה דה ליאון", וממתי נכנס החרבון למחוזות חילופי החומרים
העשורים האחרונים מתברכים בתופעה חשובה: חזרה של בני העדות השונות לעולמם של הוריהם וסביהם, המהגרים של העליות הגדולות. הספרות והמוזיקה מחיים את האווירה, הלחנים, הפולקלור – וגם את השפה.
תרומה חשובה בתחום זה היא הרומן החדש של יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה וחבר כנסת בעבר הקרוב, "תאנים טובות מאוד" בהוצאת כרמל. הרומן נסב סביב בן המשפחה שלמה, המחפש את דרכו בחיים ובאהבה, תוך כדי תיעוד של החיים שחיו הוריו בעירק. בתיעוד בולטת סועאד, אמו של שלמה. יונה מביא את שפתה המיוחדת, וניתן ללמוד ממנה רבות על העולם הלשוני-תרבותי של העדה החשובה והמרתקת הזו.
גם אם יצמח דקל בראש שלנו
הדיאלוגים מובאים במקרים רבים במקורם הערבי. חלקם נקלטו בשיח הפנים ישראלי, כמו הצירוף 'יצא גבר' בגרסאות שונות: "אמרו על אבא שלי, טַלָע עַלָא אַבּנוּ, זה בערבית, יעני, יצא עטאללה, בדיוק כמו אבא שלו". על אחד מספרים שהוא "טלע נֲעָ'ל: יצא ממזר, עזר לערבים, אחר כך, במלחמה בפלסטין". ומן האֵם אפשר לשמוע גם את הביטוי הכל-ישראלי "וואללה יופי!" יש גם ביטוי ספרותי החוזר כמה פעמים: "לֲחָם מִן לֲחְמִי", בעברית: בשר מבשרי.
אחת התופעות בשפת הדיבור הישראלית היא מחמאה המבוטאת בביטוי בעל אופי שלילי נוסח 'משהו בן זונה'. מסתבר שהתופעה נפוצה ביהודית העירקית. "סובחן אללה, אנהג'ם ביתכּ עלא הדא אלחוּסן: ישתבח שמו, יחרב ביתך על היופי הזה", חייך סלימאן. "מה, הוא קילל אותה בגלל היופי שלה?" העמדתי פני תמים. "לא, אתה לא מבין", השיבה אמי והסבירה כי עיראקים נוהגים לצרף קללות בבואם לתאר את המציאות על שלל מופעיה, במיוחד כאשר מדובר במופעיה הנשגבים. כשאומרים לבחורה יחרב ביתך, רוצים להגיד שהיא יפה מאד-מאד, מיוחדת. אפילו כשאומרים עליה, 'מתוּ אהלָה' - 'ימותו הוריה,' זה הכוונה".
שפתה של האם ציורית ומלאה אסוציאציות ופתגמים מעולמות שונים. היא מספרת על משפחה שסירבה לתת את בתה לאדם מסוים "לַּא תְתְלַע נַחְלָה בְרַאסִנא": גם אם יצמח עץ דקל בראש שלנו. היא מצטטת פתגם ערבי בזכות החינוך בגיל מוקדם: "לימוד בגיל רך זה כמו חריטה באבן. נשאר. לימוד בגיל מבוגר זה כמו הליכה במים. לא נשאר כלום". על האדם העני נאמר: "אִלִי מא ענדו, אל־פקיר, ריחותו ג׳יפה": זה שנעדר אמצעים, העני, הריח שלו מסריח.
אוצר הביטויים של סועאד חושף את חייהם ומעמדם של יהודי עירק, שהתהפך ממעמד של אצולה מוערכת למעמד של שבט נרדף. 'פרהוד' הוא ליל הבדולח העירקי: הרצח, השוד והביזה של יהודי בגדד, שהתרחש בחג השבועות של 1941, ופסח על היהודים ששכנו בערים ובעיירות המרוחקות של עיראק. אבי המשפחה סלימאן, שהשתלב בחברה הערבית, נקרא 'יהודי מן אהל אל-ערב': יהודי בן ערב. עם השנים הורעף עליו התואר עַרְפָה. "סלימאן אל-ערפה: סלימאן הבורר". ההגדה של פסח הייתה דו לשונית, ערבית ועברית, ועוד שנים רבות בישראל התעקש האב שיקראו בסדר פסח גם את הנוסח הערבי, כיוון שהסבתא לא ידעה עברית.
אבו חוג'לה, אבו אסבעיין ואבו חניק
הספר עוסק בדיאלקטים השונים של יהודי עירק, ובעיקר בניב של יהודי עאנה, שממנה הגיעה המשפחה במקור, עיר עם עבר מפואר שירדה מגדולתה. הדבר התבטא גם ביחס לשפתם. האם אומרת: "שפה הערבית שלהם הייתה משהו אחר. לא כמו הערבית שלנו. אנחנו דיברנו את הערבית של בגדד, והם דיברו את הערבית של הבדואים. אצלם הכול בצ'ה. הם לא אומרים שלונֵיכּ, מה שלומך, אומרים שלונֵיצ'? מָת דיניצ' - תמות דתך, ילען דיניצ' - ארורה אמונתך. הכול בצָ'ה. כל פעם כשהילדים בשכונה שמעו מישהו מבוגר שמדבר בלהג של יוצאי עאנה, היו לועגים לו וקוראים אחריו, עָאנוֶוי צָ'ה, צָ'ה, עאנווי צ'ה צ'ה".
אמו של שלמה אומרת: "הרגליים כואבת", "הכתפיים כואבת". המספר מוסיף: "כשהתחלתי ללמוד את כללי הדקדוק הערבי התחוור לי מקורו של השיבוש הלשוני. בשפה הערבית עצמים מקבלים את שם התואר שלהם בלשון נקבה. כך לדוגמה, בערבית אומרים 'בתים יפה', 'כבישים ארוכה'".
הספר חושף מילון שלם של מנהגים, חפצים ומלבושים שהיו נהוגים בין יהודי עירק. 'הְלַהֶל' הם הצהלולים הערביים, התַעְדִּיד היא הקינה על המת. אבי המשפחה "נהג ללכת עם התוּפְגָה, הרובה שלו. לבש דשדשה, שמלה שהגברים היו לובשים, שהיה קושר לגוף שלו בחגורה, ועל הראש שלו חבש כפייה לבנה, קוראים לזה יָשְׁמָר, ועליה שׂם עקאל. על גופו נשא את החַ'נְגָ'רָה, הפגיון המעוקל התחוב מתחת לאבנטו".
עניין מיוחד יש בין יוצאי עירק לשמות בני המשפחה או לכינויים שניתנו להם. כינויו של הסב היה אבו חוג'לה. האם מפרשת: "חוג'לה זה שם של ציפור. זה ציפור הכי חשוב בעיראק, גם יפה וגם חכמה. אומרים על סבא שלי שהוא כמו חוג'לה, יעני שהוא ככה – גיבור וחכם". על אביה היא מספרת: "היה קורא לי הַבָּרִי, זה בד של משי, מיוחד. זה שם של אהבה, של פינוק". את האב אהבו כולם, "אפילו הערבים בכו עליו. היה אחד, קוראים לו אבו־אסבעיין, שכן שלנו. קראו לו ככה בגלל שהלכו לו האצבעות בנהר של הפרת כשהלך לדוג בעזרת חומר נפץ". חבר אחר נקרא 'אבו חניק', "יעני זה שיש לו רק לסת אחד".
ההתלבטות הנוגעת לשמות הילדים היא אם לתת להם שמות ערביים מסורתיים, או שמות עבריים. "השם שלי בעיראק היה סועאד", היא אומרת. "עכשיו אני שרה. לא באמת השם שלי. כשבא אחי הבכור לָעולם, קראו לו נתן, המקבילה העברית לעטאללה, מתת־אל". כשנולדה האחות השלישית בישראל דרשה האם שיקראו לה סמירה, על שם סבתה. כשהגיעה סמירה לגיל בגרות המשיכה את המסורת המשפחתית של החלפת שמות ושינתה את שמה ליעל, למרות מחאותיה הרמות של האם.
זק, זק, מצקצקות על מר גורלה
סועאד, שכבר אינה צעירה וזיכרונה בוגד בה, זוכרת שירים רבים מילדותה. כשהיא רוצה לתאר את מצב בריאותה בנוסח "אימא שלכם הולכת לעזאזל" היא שרה בערבית: "את פִצעִי הרופא בחן וממני נואש, ואמר, למחלתי מרפא אין". היא מבכה את האב שהלך לעולמו בשיר: "הו בית, היכן אלה שאותך בנו, שאותך בעוז ובלהט יסדו? הלכו, ואותי יחד אתך נטשו".
סועאד נזכרת בשיר שנהגה בת משפחתה סלימה מראד, שהייתה מלכת הזמר של עירק בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת: "הו צמח הבזיליקום, חוס על האוהבים; גופי הולך ומתמעט, רוחי נמסה ועצמותיי נגלות; היום שבּוֹ אהבתי, הו יקירי, אבדה שפיותי; אובדת עצות, לא אדע מהו חטאי; לא חטאתי בדבר למעט אהבתי; ואין חטא שעשיתי ושעליו יש לכפּר בפני בוראי; היכתה המחלה בעצמותיי, איבדתי דרכי; דאבתי גדולה ואין איש היודע מזור למחלתי". כשהגיעו אנשים לבית שרה: "מי אלה על דלתי מַקישים, הנה באו האהובים?"
עירם המקורית של בני המשפחה עאנה, נכבשה על ידי המדינה האסלאמית, דאעש. שלמה מצא על אודותיה קינה שכתב משורר עיראקי: "חרש חורקת הנעורה [גלגל המים], את אובדנה של עאנה מבכה; נעצבו על לבן מצודותיה, שעם קום הסכר קומתן שחה; חוגלות חגות מעל מימיה; זק, זק, מצקצקות על מר גורלה; ממצולות הפרת עולות קינותיה, של גינת עדן הקדומה; הו מסופוטמיה, הו מסופוטמיה, עטרת ראשה אבדה, והיא לעד שוכנת באפלה".
ולסיום, שיר תמים לכאורה עם משמעות הנוגעת לגורלה ההפכפך של עירק. "ענפי עץ הרימון עליי הכבידו/ עץ הלימון ביקש להסיר ממני את עולם./ היפה הזה, איני רוצה בו./ כל שאבקש, למשפחתי קָחוני". סועאד מפרשת: עץ הרימון מרמז לנציגיה של האימפריה העות'מאנית שחבשו תרבושים אדומים לראשם. עץ הלימון מרמז לחיילים האנגלים, שחלקם התאפיין בצבע שְׂערם הבלונדיני. אבל העיראקים הגאים, הסבירה, לא רוצים בעזרתם של האנגלים. ולכן אמרו, אין לנו עניין בעזרתם של יפי התואר האלה. אנחנו רוצים לשוב למשפחותינו, למולדת שלנו".
האמא האמריקאית של אמה הישראלית
שמעון בוגן מתייחס לשאלה בדבר מקורו של המותג לחומרי ניקוי 'אמה'. "המקור של גברת אמה הוא הדמות Betty Boop משנות ה-30. עד היום יש דפים ואתרים שמנוהלים ע"י מעריציה. דף הפייסבוק המוביל הוא boo-boo-be-do-i-love-betty-boo-quien-no-ama-a-betty-boo, עם המשפט האלמותי "מי לא אוהב את בטי בופ"! החלק השני - quien-no-ama-a-betty-boo – הוא הנוסח בספרדית, ama בספרדית – אוהב. עד שלא יוכח אחרת זה מקור המותג 'אמה'. בטי בופ, מסתבר, היא גם יהודייה כשרה, כפי שמראה הסרטון המגניב הבא.
לידתו של הפאטא דה ליאון
משה ברנט מתייחס לשאלה על מקורו של הביטוי 'על הזין של פאפו'. המקור הוא בלדינו: "פאטא דה פפו". אין כאן כל אלמנט בולגרי אלא הכוונה היא ל'זין אל סבא' (פפו=סבא), כלומר, פריט שאינו מתפקד. הביטוי 'פאטא דה ליאון' שהוזכר קשור בסיפור מימי צעירותי. כשהייתי סטודנט צעיר התפרנסתי משירה ונגינה בבתי קפה בירושלים, וגם הופעתי כזמר בתוכניות רדיו כגון "שלושה בסירה אחת", שבה שרתי את הפזמון שנכתב והולחן לכאורה במקום, וגם בתוכניתו של מאיר הרניק "על קצה המזלג". באחת התוכניות שרתי סמבה חביבה שהכרתי עוד מימי נעורי בדרום אמריקה – hoy yo vi un leon (היום ראיתי אריה), שבו אדם מספר שראה אריה שלא היה אריה, ומאתגר את חבריו שינחשו מה ראה תוך שהוא מונה את כל איברי החיה. מתוך רוח של קונדס מניתי גם את הפאטא דה ליאון. ידעתי שבלדינו pata פירושה גם איבר המין, אבל בספרדית היא גף של בעל חיים, כך שיכולתי לצאת חף מכל כוונה גסה. ספוילר: זה לא היה אריה, אלא לביאה".
איזה מין חרבון
אברהם דובדבני המכונה דובון מתייחס לשאלה על מקורו של הפועל 'לחרבן' במשמעות הפריש צואה. "בילדותי, בשנות הארבעים, המונח המקובל, לפחות בירושלים ובחיפה, היה 'להחריאַ', עם תנועת A באלף. המשמעות של 'לחרבן' הייתה רק לקלקל, להרוס וכו'. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בפועל במשמעות העכשווית הייתה בספרו של אורי אבנרי "הצד השני של המטבע", בתיאור של שיחה בין חיילים לפני קרב. יתכן שזה היה מונח מקובל בתל אביב והסביבה כבר בראשית שנות החמישים, אם כי עדיין לא הגיע לפריפריה. למיטב זכרוני השימוש ב'לחרבן' דחק לחלוטין את 'להחריא' באמצע שנות הששים". לעדות זו יש להוסיף את השיר האלמותי "ט"ו בשבט הגיע והחמור החריאַ, ט"ו בשבט עבר והחמור גמר".
חדש בבמת אורח: יורי מור מספר איך דווקא הספרות הקלאסית חשפה בפניו את סיפורי התנ"ך
חדש בפינה של פול אוגדן: האם נביחות הכלבים הן מילים?
שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מה ההבדל בין מכשף לקוסם ובין סולידריות להזדהות, מה הקשר בין התואר 'קיקיוני' לשמן קיק, מה מקור המילה בוידעם והמחלה התלמודית אסכרה, האם מותר לומר 'מתי ש...' ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.