הדיבור הישראלי מעלים מן השפה שורה של עיצורים, ובראשם הה"א, ההופכת למעין משב אוויר חסר מעצורים. מחקר בנושא מאשש את התופעה, שהולידה גם מונחים פוליטיים מעין-סטיריים כמו 'אקיבוש' ו'אסמול'. דמות הרשת מטושקה שרה את שיר האלף-בית של הפולנייה, וגולשי האתר שופכים אור על שורה של מטבעות לשון
חוקרי הדיבור הישראלי עמדו זה מכבר על כך שבעברית נעלמים עיצורים. חלקם מתלכדים עם עיצור אחר, כמו ט' הנשמעת ת', ח' הנשמעת כ' רפה (ללא דגש), או ו' הנשמעת ב' רפה. שלושה עיצורים, א', ע' וה', השייכים לקבוצת הקטנה של הגרוניות התלכדו יחד ונעלמו לחלוטין, הפכו לאפס, למעין משב אוויר קולי. מהן הנפגעת הראשית היא ה', שהיעלמותה מתמצית בשתיים מהמילים המובילות של הדיבור הישראלי: מאמם ומדאים. מאמם אפילו נכתבת ברשת, למנוע טעות, 100ם (מאה-מם), ומדאים נשמעת בעצם 'מדים'. בפי הבלשנים נקראת התופעה הזו ריכוך הה'. ראוי לציין שלא' וה' נטייה להיעלם ולהיאלם גם בעברית הקלסית, אך זו סוגיה נפרדת.
שפה זולה כמו של המוכרות ברנואר
קורפוס מעמ"ד לעברית המדוברת, המתעד את הדיבור הישראלי, מביא שלל דוגמאות לתופעת היעלמות הה'. חלקן מתועדות במאמר מקיף של הבלשן שמואל בולוצקי, המתאר אותה לצד הבלעות עיצורים נוספות. 'האמת היא' נהגית "מֶת אי". 'מה הוא אמר' נשמע כמילה אחת: "מָאוּאָמָר". 'מה העניינים' קוצרה ל'מַניינים' שהפכה למטבע לשון עצמאית. 'הקומה העליונה' הופכת ל'אָקומה-אליונה', 'הפעם הקודמת' ל'פעם אַקודמת'. 'הענק' נשמעת 'אָאָנָק', הֵביאָה – אֶבִיָה, והִגִיע – איגִיָיה.
מי שהשתמש באובדן הה' כסמל לעילגות הישראלית הוא דן אלמגור בתרגומו ל"גבירתי הנאווה". איך יודעים שלייזה דוליטל באה מהשוק? היא אינה מסוגלת לבטא ה'. לפרופסור היא קוראת איגינס, ואת השיר המפורסם על הברד בספרד היא מבצעת כך: "ברד ירד בדרום ספרד אָאֶרֶב", ומזג האוויר "אָביל אביך אַבּוֹקֶר".
בימים האלה פרסם ד"ר רועי גפטר מחקר בנושא בכתב העת "כרמלים". הממצאים שלו מובהקים. בין הנבדקים התל אביביים 93% (!) ביטאו ה' כאפס עיצור, 3% כה' כהלכתה, והיתר כא' עיצורית. גפטר בדק גם האם התימנים, למשל, הידועים בהגייה מדויקת, לוקים באותה תופעה. בין הנחקרים בראש העין הממצאים היו כמעט זהים.
אם כך, שואל גפטר, האם ה' המקורית, הקלאסית, נעלמה באמת מהשפה? התשובה היא שלילית. הישראלים יודעים היטב איך צריך לבטא ה', ומבקרים בחריפות מי שמאיין אותה. מגיבה מתלוננת בכעס על מתחרה בתחרות מוזיקה שאומרת "פעם איינו מדברים לאט, איינו מדברים בשקט". באחד הבלוגים נכתב: "אם יש דבר שמעצבן אותי זה טעויות בעברית או שפה זולה כמו של המוכרות ברנואר ('המכנס מאאמם עלייך מאמי!!'). אבל פרחות בנות 20 זה דבר אחד, ושלטים עם טעויות זה כבר משהו אחר". המחקר של גפטר מעיד שאין מדובר בתיוג דורי-אתני בנוסח 'פרחות בנות עשרים' אלא בכלל הציבור. המחקר מוכיח גם כי הישראלים יודעים היטב מה נכון. גפטר נתן לנבדקים לקרוא טקסט מן הכתב, וראה זה פלא, האחוזים התהפכו, והרוב הגדול קראו את ה' כראוי, מאחר שעצם הקריאה, וגם נוכחות האות ה', הובילו אותם להגייה הנכונה.
'אכיבוש' אשם בפשע, בשחיתות וברצח נשים
אחד הגילויים של היעלמות הה' הוא במקום המפתיע של השיח הפוליטי. כאן מציבים א' במקום ה' לצרכי הלעגה, רמז לכך שהמשתמש הוא עילג או פלצן. כזו היא המילה שחדרה לחיינו בשיח התקשורתי 'אקיבוש', כלומר: הכיבוש. על פי ויקיפדיה "צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות הכיבוש בשיח של השמאל הישראלי", והיא מצטטת את עמיתנו אורי הייטנר שכתב ב-2011: "אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשייה". באתר "מידה" מוצג 'אכיבוש', הפעם בכ', בנוסח סרקסטי כ"מפלצת צמאת דם, אכזרית מאין כמוה. 'אכיבוש' מחסל את הדמוקרטיה הישראלית והופך את המדינה לפשיסטית, ... עושה את הנוער הישראלי לגס רוח, אלים ומושחת. 'אכיבוש' אשם בפשע, בשחיתות השלטונית בממשלה ובעיריות, ברצח נשים ואפילו בתאונות הדרכים". "פורום חדשות ישראלי" טוען ש'אקיבוש' הומצא על ידי הקרן החדשה, בשיתוף עם "אנשי מרץ ושאר הארגונים שמהווים שלוחות הקרן״.
בת זוגה של 'אקיבוש' היא 'אסמול', שיבוש של 'השמאל'. אסמול היא פיתוח של הכתיב 'סמול' ו'סמולני', והיא משמשת דווקא אנשים המזוהים עם השמאל ומוחים על הדה-לגיטימציה שלהם באמצעות השימוש בצורה העילגת 'אסמול'. רוגל אלפר כתב: "לימור לבנת סיפקה את הסחורה. האופן המאוד מסוים שבו הגתה את המושג הזה, 'אסמול', רווי בשנאה יוקדת, זלזול תהומי, תוכחה נזפנית, דמוניזציה והתלהמות תוקפנית — נצרב לצערי במוחי לעד". פרופ' אמנון סלע כותב באתר "על צד שמאל": "עולה בעיקשות טורדנית, חצופה, עלובה,/ זעקת הקרב של הימין – 'זה 'אסמול', זה 'אסמול'/ כמו נהי הכוס בחורבה". זכות היוצרים על 'אסמול', עד שלא יוכח אחרת, היא של דורון רוזנבלום, שהוא סמולן ידוע.
הה' הנעלמת יכולה גם להעניק גירסה נוספת לכינויים פוגעניים ובראשם הכינוי ההומופובי 'אומו', חלופה ל'הומו'. תאטרון הבית העלה הצגה שכותרת "אפס אומו מניאק", מקבץ גידופים ישראלי. מיכל שלו כותבת באתר "אלכסון" מאמר שכותרתו "יה סמולני אומו". היא סבור כי "'אומו' דווקא ספגה לתוכה את התפקיד של 'הומו' כקללה, וכך גם אנשים מתקדמים ומודעים יכולים להמשיך לצעוק 'יא אומו', כי אומו הוא לא הומו", ועם זאת "עולה החשד שהם פשוט החליפו את הלעג לקבוצה אחת בלעג לקבוצה אחרת".
וילדע חייעס שדופקים בחלונות
הה' נעלמת גם באלף בית של מטושקה הפולנייה, דמות רשת סטירית שיצר מור דיעי חנני. מטושקה היא סטראוטיפ מוגזם של הפולנייה שלמרות השנים החולפות עוד לא פסה מחיינו, וגם מתועדת באתר הפופולרי "הפולנייה". הפעם הוא מציע גירסה פולנית לשיר האלף בית של נעמי שמר, שכבר זכה לגרסאות רבות. וזה דבר השיר, בחלקו האלפביתי:
"אלף אוי ווי, בית זה בובקעס, גימל זה גפילטע פיש. מהי דלת? זה הדרעקעס שאתה, ואל תכחיש./ ה"א איננה, זין זיפת, התבלבלו האותיות. ויו וחית זה וילדע חייעס שדופקים בחלונות./ טית זה טשולנט, יוד זה יוצמך, כף זה כליזמר, למד לוקש. מם ונון הן מנדבושקעס, קח לך ותן גם לו./ סמך סוודר, שמתי עין, פוליטורה זה הפֵא. צדיק צוציק וגם צצקע, קוף הקלוץ גירש שם דוב./ מי עושה רמונט עם שלייקעס? שלומפר, ני'גס, נעבעך, שייגעץ. שין שלום ולא תודה, שוב תאחר לעבודה".
קבלו את מטושקה:
חורזים דברי שירה וכורתים את הענף
תגובות והערות רבות הגיעו לשאלות שהוצגו ב"שאל את רוביק".
חננאל מאק מתייחס לנוהג היהודי לברך 'לחיים'. "בתלמוד (סנהדרין מג) מובא נוהג שלפיו היו מהממים ביין את היוצא לקרב שבו הוא עלול להיהרג: 'היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו'. הקריאה לחיים היא כעין הכרזה על הערך החיובי של האירוע, בניגוד לנאמר על הנהרג. במדרש תנחומא פקודי מסופר: 'שליח ציבור, כשיש בידו כוס של קידוש או של הבדלה והוא ירא מסם המוות שלא יהיה בכוס, והוא אומר: 'סברי מרנן!', והקהל אומר 'לחיים!', כלומר כי לחיים יהיה הכוס".
חננאל מביא אזכורים המעידים על כך שכבר בלשון חכמים קישרו בין החרוז במחרוזת לחרוזים של שירים או פסוקים. כך במדרש שיר השירים רבה: "נאוו לחייך בתורים, צווארך בחרוזים: חרוזים - אלו שבעים סנהדרין שהיו חורזים אחריהם בלוניא של מרגליות. דבר אחר: אלו התלמידים שחורזים צואריהם לשמוע תורה, כאדם שלא שמע תורה מימיו. בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני".
דני כהן מתייחס לביטוי 'כרת את הענף שהוא יושב עליו': "יש לביטוי התייחסות קרובה במקורות. הרמב"ן בפירושו על התורה מפרש את המונח 'כרת' המופיע במקרא כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה שורשו. פירוש זה מופיע גם אצל פרשני ימי-ביניים נוספים. בספר אור החיים (מהמאה ה-18) נכתב פירוש הפוך, שכריתת הענף הרע מהאילן משביחו".
חיה הדר כותבת: "להבנתי, המקור לביטוי 'שפכו את דמי' הנזכר בטור על צרותיה של שרה נתניהו נולד ממאמר הגמרא ש'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים', והוא ותיק בהרבה משנות החמישים. אין פלא ששרה נתניהו, שרבים עמלו קשה להעליב, לבזות ולהוציא לה שם רע (בלי להתייחס כעת אם הדברים נכונים), חשה ששופכים את דמה".
יעוד גונן נזכר בעקבות השאלה על הביטוי 'נגמר לו הסוס': "בבסיס חיל-האויר בו שירתי היה טכנאי עולה חדש, אשר פעם, בעבדו בתוך מטוס 'נורד', לא הבחין שהוסר פאנל מהרצפה העליונה, ונפל בפתח שנפער. כשעמיתיו הבחינו בהיעלמו וצעקו אליו: 'איפה נעלמת?' שמעוהו מלמטה: 'נגמר לי הנורד'".
חדש בבמת אורח: עם ואומה, לאום ומדינה, ודת גם. דוד שחם עושה סדר
שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מהיכן הגיעו המילה בוס והשם ביטון, מה הקשר בין בולס שקמים ובולס אוכל, האם יש קשר בין חימוש למספר חמש, האם כדאי למצוא חלופות ל'צילחות' ול'חיידק הריצה' ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.