תולדות הרכבל, ומלחמת הדיבור של דורון נשר

רוביק רוזנטל | 28 במאי 2021

דורון נשר כתב בעקבות השבץ המוחי שבו לקה ספר מטלטל הנוגע בשאלות הקיום והשפה, איך נולדה המילה רכבל, והאם "תרחוץ את פניי" של עידן רייכל היא שגיאה מזעזעת או צורה עברית תקינה

האסון המחריד שפקד משפחה ישראלית באיטליה ואנשים נוספים שבו ניתק קרון רכבל המוליך לפסגת הר באיטליה, מחזיר אותנו אל המילה הזו, רכבל, מילה עם סיפור.

ראשית: המילה היא רַכֶּבֶל, ולא רַכְבָּל. על מקור השיבוש ייאמר בהמשך. המילה אומצה על ידי האקדמיה ללשון בשנת 1981, לאחר שכבר הייתה בשימוש שנים לפני כן, ואפילו בפרסומים רשמיים כבר משנת 1959. יוסף בן נון מסביר במאמר ב"לשוננו לעם" שיש כמה סוגי רכבלים. סוג אחד הוא קרונות הנעים בזמן שקרון אחד עולה והשני יורד, כמו בראש הנקרה ומצדה. השם המדויק הוא 'רכבל קרונות'. סוג שני הוא רכבל שבו יחידות רבות ברווחים שווים במעגל סגור, שהוא 'רכבל מושבים' כמו בחרמון, או 'רכבל קרוניות'.

רכבל נוצרה מהלחם של שתי מילים: רַכֶּבֶת+כֶּבֶל. האקדמיה קובעת כי צורת הרבים התקנית של המילה היא רַכַּבְלים. הצורה הזו נקבעה על פי נטיית המילה המלעילית היחידה בתנ"ך שהיא בת שלוש הברות ואיננה בסיומת ת': פִּילֶגֶשׁ, וברבים פִּילַגְשִים.

ובכן, הצורה שניתן לשמוע אותה לא מעט 'רַכְבָּל' אינה תקנית, וגם לא צורת הרבים, רַכְבָּלִים. מדוע השתרשה 'רַכְבָּל' לצד 'רַכֶּבֶל'? הרי דווקא רַכֶּבֶל שומרת על שתי המילים המקוריות: רַכֶּבֶת וכֶּבֶל. הסיבה היא שרַכְבָּל מילה פשוטה יותר להגייה, בשתי הברות ולא שלוש. גם צורת הריבוי רַכְבָּלִים טבעית ופשוטה יותר מ'רַכַּבְלִים'. אז כבוד התקן במקומו מונח, אבל אני מרשה לעצמי לאהוב יותר את 'רַכְבָּל' ו'רַכְבָּלים', מה גם שהלחמת מילים בדרך זו (ראו רַמְזור, ולא 'רֶמֶזור') אינה זרה לעברית.

מילה כזאת שהמלך רוצה שאני אומר

לעיתים רחוקות מזדמן לידינו ספר שאינו רק 'מהנה' או 'מלמד', אלא הוא מטלטל את חיינו ממש ומעניק להם פרספקטיבה חדשה. כזה הוא ספרו החדש של דורון נשר "המוח שלי ואני". החוויה שעברתי בקריאתו הייתה עילאית. הספר כתוב בסוגת הפרגמנטים, קטעים קצרים שלכל אחד מהם מסר או סיפור עצמאי, אך הם יוצרים יחד סיפור הנוגע ביסודות הקיום האנושי: טעם החיים, כוחו של הסבל ועמידה של אדם מול גורלו, המוח כשליט הבלעדי של הגוף והנפש, וגם השפה והמילים.

המוח שלי ואני

דורון נשר היה (ונשאר) איש של מילים. הן אבדו לו באירוע המוחי הקשה שעבר, והוא החל להחזיר אותן בתהליך שיקום ארוך. לא רק המילים חזרו, גם המחשבות, הידע המוקדם, יכולת הסיפור וההומור המפורסם של דורון. הוא התקשה בהקלדה, ואת הטקסטים גאלה עבורו המרפאה בעיסוק עדינה שריד, שהקלידה אותם מפיו. כמה סיפורי מילים ושפה מתוך "המוח שלי ואני".

על אובדן המילים:

"כל המאמץ שלך הוא אינסופי וכמו קצה של חוט להגיד משהו קטן-קטן. המאמץ שלך הוא לדלות מתוך אינספור משתנים כאלה את הקצה של חוט או רעיון, ואתה מגן עליו כנגד כל סיכוי, וזה נורא קשה. נורא קשה".

"כל הזמן [בחלום] הייתה לי על השפתיים מין מילה כזאת שהמלך רוצה שאני אומר, ואני מנסה להגיד אותה, ורק לא יודע איך היא מתחילה, ולא יודע לגלגל את השפתיים כדי שהיא תהפוך לצליל. מין כזה קסם".

הסיסמאות שאיתן אפשר להיכנס לעולם שנקרא 'עברית'

על ראשית החזרה לדיבור:

"העניין הוא שלא ברור לך איך מתחילים את המילה הראשונה. הגלגול הזה של החך עם הלשון שהוא מכתיב איזה דבר. ועומדים שם אשתי וכל ילדיי ואחרים ומנסים שתגיד איזו מילה אחת, והיא מתפקששת, ואתה נעלב מעצם הניסיון ומפחד להיכשל שוב. אתה מגיב למה שאומרים לך ויוצא לך 'גמגמגמ'. אתה לא מאמין שאתה חי".

צאלה, קלינאית התקשורת בבית לוינשטיין, עובדת עם סיפורים וציורים. "יש לה לצאלה חיוך שמאחוריו כל הסיסמאות שאיתן אפשר להיכנס לעולם שנקרא 'עברית'. פעם הייתה לי הסיסמה. פעם. עכשיו אין לי מושג מה היא".

צאלה מציגה לדורון ציורים ועליו לומר מה הוא רואה. אחרי כמה מילים פשוטות כמו 'עץ' או 'שולחן' היא מראה לו כלי עבודה, מסור במקרה זה, והוא אינו מצליח לזכור את שם הכלי. הוא מתאר אותו בסיפורים. "אני רואה איש נחמד... בנאי... הוא עושה תנועות כאלה", ולפתע הוא אומר "דו-כי-פת". שניהם פורצים בצחוק, הרי דוכיפת היא ציפור ולא כלי עבודה. לפני סוף המפגש רואה דורון מבעד לחלון ילדים רצים על הדשא ואומר: "אני רואה את האיש ההוא, ממזמן. האיש שניגן על הכלי ההוא. ... אני זוכר את הילדים שישבו מסביב. והוא ניגן לפני הילדים על הדשא. ... האיש ההוא ניגן על מממ-סור ... זאת המילה. והילדים היו קבוצה ... קראו להם 'דוכיפת'".

הכאב הנורא של המילים הנבראות

על יצירת צירופי מילים ומשפטים:

"אני כבר לא חושב במילים בודדות. פתאום הן צצות בצמדים. למשל, שקיעת החמה. איזה צירוף מושלם. החמה שוקעת. כל ערב. או למשל, פינג פונג. פינג ואחר כך פונג. גאון מי שחשב על זה. ושמעתי בחדשות 'חרף העובדה'. וואי! 'חרף' ביחד עם 'עובדה'. ואין לי מושג מתי להשתמש בזה".

"כל משפט זה פרויקט. כל פרויקט הוא מבנה. כל מבנה, מצבור של היגדים. בנייה של היגד היא חישוב של אנרגיה. כל אנרגיה יש לה עניין ברצף. פה אנחנו נפרדים. הרצף הוא האויב של האפאזיה [תסמיני השבץ]. אני לוקח למשל 'ארון' ומחבר לו 'דלת גדולה', פותח, ושמה היה מונח 'ארנק' ובפנים 'כסף' – זה משפט ממש קשה... לחולה אפאזיה זה סיוט עם שעון".

ובסיום הספר, מילות תודה עם פרידתו מבית לוינשטיין, נאום החייב להילמד בבתי הספר. כך הוא נפתח:

"אני מבקש להגיד כמה דברים על הכאב הנורא של המילים הנבראות. על הכאב של המילים שהן נוצרות. שהן מבקשות את הדרך החוצה. אני מבקש להגיד תודה על הדרך שלמדתי מחדש. כשהילד אומר למשל: 'א-בא' או 'א-מא', וההורים שמחים מאוד – איש לא עוצר לחשוב על כאב המילה.

אני מבקש להגיד כמה מילים של תודה על החסד שניתן לי לדבר בשם מי שלמד לדבר פעם שנייה. מהתחלה. אחרי אירוע מוח. באמצע החיים. אחרי תקופה שלא דיברנו פתאום. עם הבהלה הפשוטה. כמו תהום. לא הבנו מאיפה בכלל מדברים".

והוא מסיים: "אני מרגיש צורך להשתמש במילה חגיגית עם הד עתיק, נראה לי שזאת המילה העמוקה ביותר שאני יכול לחשוב עליה: הללויה. לגמרי. זו מילה שיש לה כובד. ואפילו – אזוב. אני שומע תוף. אני שומע נבל. בצלצלי תרועה. בגבורותיו".

תרחוץ את פניי: נכון או לא?

נורית זילברמן כותבת: "בהקלטה המפורסמת לשיר 'אם תלך', עידן רייכל הטמיע בציבור את צורת הפועל 'תרחוץ' לנוכח בזמן עתיד: 'תרחוץ את פניי, ותגיד לי מילים שרק אתה יודע'. עידן רייכל גרם נזק לשפה וחטף על הראש. היום הוא מתקן את עצמו בהופעות ושר 'תרחץ את פניי...', לפי הכללים המבחינים בין אפעול לאפעל. במקהלה בה אני שרה אנחנו עובדים עכשיו על עיבוד של 'אם תלך'. הערתי את תשומת ליבה של החבורה שיש לתקן את 'תרחוץ' ל'תרחץ'. החברים טוענים שבשם חופש האומנות, בצורות הנחשבות שגויות מבחינתי, יש דווקא הרבה חן. אני טוענת שלא מדובר בסלנג או במשחק מילים אומנותי מכוון, אלא סתם בבורות של יוצר שאינו בקי בשפה ושר בשגיאות.

הוספתי שאחת מרשתות הרדיו הנחשבות בישראל לא משמיעה יותר שירים בשגיאות. אולם כאשר החבורה הציגה בפניי מאמר של האקדמיה ללשון המכשיר את השרץ, לפיו 'תרחוץ' היא צורה ארכאית, ושהבחנה בין אפעול לאפעל באותיות הגרוניות אינה הכרחית, הדבר יצא מכלל שליטה. טענתי היא שהאקדמיה הביאה דוגמה להישנות התופעה במקור ארכאי, כמו שהיא עושה תמיד. אולם אנשי האקדמיה שעושים את ההבחנה לא יאמרו ויכתבו: (אתה) תצעוק, תצחוק, תרחוץ, תרצוח... אני בעלת רקע רב שנים של הוראה באולפנים לעברית. ההבחנה בין אפעול לאפעל היא אחד השיעורים המשמעותיים בהוראת זמן עתיד. מה לענות להם?"

אשאול קושיות ואמחוק את החיוך

תשובתי לנורית, שאולי לא תישא חן בעיניה, מתייחסת לשאלה איזו מערכת היא 'הדקדוק', או מערכת הצורות העברית. התשובה היא שהדקדוק הוא מערכת שיש בה חוקים והיא בנויה על פרדיגמות, אך זו מערכת פתוחה. מהי מערכת פתוחה? מערכת שבה תיתכן במשבצת כלשהי יותר מאפשרות אחת, והיא יכולה להכיל יוצאים מהכלל. הטעם לכך הוא שהדקדוק הוא יצור היסטורי, יצור המתפתח בזמן, ובמהלך ההיסטוריה של השפה נוצרות לא מעט אפשרויות חלופיות.

בצורות היחיד עתיד של בניין קל מופיעות שתי הצורות: אפעול (או תפעול, יפעול) ואפעַל. בדרך כלל הצורה התקנית בשורשים ללא עיצור גרוני היא אפעול: אשמור, אשרוק, אבל לצידה נמצא את אלמַד, אשכַב. כאשר אחת מאותיות השורש גרונית (בעיקר ע"ל) הנטייה היא ל'אפעַל': ארחץ, אפתח, אדע, אכמהּ, וגם הדוגמאות בשאלה: אצחק, ירצח, תצעק. אבל לא מעט פעלים בקטגוריה זוכים גם לצורת אפעול, לא בהכרח ארכאית: אמחק/אמחוק, אדחף/אדחוף, אחדל/אחדול, אחפץ (ראו שיר השירים)/אחפוץ, ואפילו אשאל/אשאול. בלוח הפעלים המצוין של האקדמיה אכן מופיעות בשורשים אלה שתי הצורות זו לצד זו. בשורש רח"ץ נכתב ליד החלופה 'ארחוץ' שזוהי צורה ארכאית. העובדה שעידן רייכל השתמש בה מעידה שהיא לא לגמרי ארכאית.

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מאיזו שפה הגיע לסלנג הישראלי השמנדריק, מה ההבדל בין מלאי ומצאי, מה פירוש 'ניבן בינות' בפיוט 'טעם המן', מהם ערדועי צפרדעים, איך נוצרו הביטויים 'טיפול נמרץ' ו'בעל פה' ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
https://www.pinterest.com/pin/365002744791570098 תמונה ראשית

תגובות

יוסי נינוה
בהקשר ל"ארחוץ" או ארחץ". לאמר שלשפה יש חוקים, היא לדעתי, אמירה לא נכונה. הביטוי "חוקים" מביא לחשוב, שלפני השפה היה מישהו שכתב חוקים, ועל פי החוקים הללו הומצאה השפה ויש ללכת עלפי החוקים. לשפה אין חוקים אלא תיאור מצב בתקופה מסויימת. הלשונאים הראשונים של העברית, מימי הביניים לא כתבו חוקים, אלא בנו על פי התנך את תיאורה של השפה בימי המקרא. לאמר ש: דגש קל בראש מילה באותיות בגדכפת הוא חוק, זה איננו נכון. יש לאמר שבשפה המקראית אנו מוצאים באותיות הנ"ל דגש בראש מילה או אחרי שווא נח. המילה " ארחץ" ב"אפעל" איננה חוק בל יעבור. בימים קדומים אמרו "ארחץ" ובימים אלו אומרים "ארחוץ". פעם אמרו "שמש" ואח"כ אמרו "חמה", פעם אמרו :"ירחצנה" (גוף שלישי רבות) ואח"כ אמרו "תרחצנה (לגוף שלישי רבות). ולמקפיאים את השפה לא תהיי תקווה! יוסי נינוה
27 במאי 2021 הגב
א א
עוד סיבה להעדיף רכבל בשווא היא בגלל הצליל. מאוד קשה להבחין בשמיעה ביו רכבת לרכבל כששניהם בסגול, במיוחד אם מדובר בתוכנית רדיו והצליל אינו ברור (והאוזניים זקנות). אז אולי בשם הנגישות אפשר לאשר 'רַכְבָּל'
27 במאי 2021 הגב
שרגא צביאלי
ומה דעתכם על ה"שגיאה" החיננית "שתיים דובים", האם לפסול את התנ"ך או את מאיר שלו.
30 במאי 2021 הגב

הוספת תגובה