הבדחן, הבטלן, הגוזמאי והמוכסן: צרור בדיחות יהודיות לפסח

רוביק רוזנטל | 15 באפריל 2022

מי שותה בירה אחרי הכופתאות, מה למד הסנדלר מהנפח בסדר פסח, למה כתב יהודי שטר קניין על מצה, איך בלבל הכורך בין פסח ויום כיפור: פסח הוא גם מקור לא אכזב לבדיחות מחיי היהודים בגולה הדוויה. וגם הגדה של פסח מתועתקת לערבית מדוברת, ועוד על הארמית והעברית

הפולקלור היהודי נוגע מטבע הדברים בחגי ישראל ומועדיה, כאשר פסח, אולי החג הטעון מכולם, הוא מקור לא אכזב לפתגמים בעדות השונות, סיפורים ומדרשים, וגם בדיחות. שיטוט בספרי הבדיחות של אברהם דרויאנוב הנפלא מצא עשרות כאלה. הזירה הלשונית מביאה מבחר.

חד גדיא בזיל הזול

בנים וכינים

אב טעה בהגדה של פסח וקרא: “דם צפרדע, בּנים”. הפסיקו בנו: "אבא, כתוב 'כּנים'". החזיר לו האב: "אין בכך כלום; אף בנים מכּה יפה הם".

הנעליים של עוג

ישבו בחורי-הישיבה ודנו: "כמה גובהו של עוג מלך הבשן?" נענה המחודד שבהם ואמר: "גובהו של עוג מלך הבשן – 'זמן' [תקופת לימוד בישיבה] שלם". תהו חבריו ואמרו לו: "פרש דבריך". הסביר המחודד: "בראש-השנה הלך עוג מלך הבשן לתשליך ונעליו קרועות. אחזה צינה את רגליו, ולא הגיעה הנזלת לחוטמו עד ערב פסח".

הרכוש והמרור

שאלו למחדד חידודים: "מה טעם אנו עושין בסדר של פסח זכר לטיט ולמרור של ישראל במצרים, ואין אנו עושים זכר ל'רכוש גדול', שהוציאו ישראל ממצרים?" השיב המחודד: "טעמו של דבר, שהטיט והמרור עדיין לא פסקו, ואילו הרכוש הגדול לא נשתייר ממנו אפילו זכר".

כוסות וסיגרה

שאלו לאחד מִקַלי-עולם: "מה דברים יפים ביותר ניתנו לעולם?" החזיר הלה: "אני יודע רק שלושה דברים יפים ביותר שניתנו לעולם, ואלו הם: כוס תה אחרי 'כל נדרי' של יום-כיפור, כוס בּירה אחרי כּופתות של פסח, וסיגרה אחרי פשטידה של שבת".

גדי בזיל הזול

כשהגיעו בסדר של פסח ל'חד-גדיא', קם אחד מן המסובים וסילק כל ההגדות מעל השולחן. אמרו לו: "האי מאי?" החזיר הוא: "עניין זה של 'חד-גדיא' כולו מוקשה בעיני. גדי שנמכר בחצי הלילה ובזיל הזול, בשני זוזים, – חוששני, שיש כאן מעשה-גניבה".

מה שנשאר מ'דיינו'

כשהגיעו מתקני-הסידור ל'דיינו' שבהגדה של פסח, טבל הזקן שבהם עטו בדיו ומחק הכל. אמרו לו תלמידיו: "מורנו ורבנו, שמא נשאיר זכר?" הסכים הזקן, חזר וטבל עטו בדיו והשאיר זכר: "אילו נתן לנו את ממונם, ולא נתן לנו את התורה – דיינו".

רוטשילד ואשת הבטלן

אבא ופרעה

כשמזגו כוס שנייה בסדר של פסח, פתח הבן ושאל: "אבא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כשבכל הלילות אין אתה פותח דלת לעני, הלילה הזה אתה עומד וקורא: 'כל דכפין ייתי וייכול'? קם האב על רגליו והשיב: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ודרכיו דרכי – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אני קורא ואיני מקיים".

השטר והמצה

גראף פולני לווה ממון מאת יהודי וכתב לו שטר. הגיע זמן הפירעון והגראף לא פרע. הלך אליו היהודי ואמר לו: "אדוני גראף, או שאתה פורע לי את המלווה, או שאני הולך ומוסר את השטר לנוטריון". רתח הגראף, הוציא אקדח מכיסו ואמר ליהודי: "או שאתה בולע מיד את השטר, או פה תהא קבורתך". נבהל היהודי ובלע את השטר.

לא היה זמן מרובה, והגראף קיבל ממון ממקום שהוא ופרע חובו ליהודי. לימים נצטרך שוב להלוואתו של אותו יהודי, ושוב נענה לו היהודי והלווהו. וערב פסח היה אותו יום. נטל היהודי מצה והגישה לגראף, שיכתוב שטר על גבה. אמר לו הגראף: "שמא אין אתה שפוי בדעתך?" "חלילה! – החזיר לו היהודי – אבל אני חושש, שמא אצטרך שוב לבלוע את השטר".

הבתים באמריקה

גוזמאי העיירה פתח ואמר: "רצונכם שתדעו, כמה גבוהים הבתים באמריקה? אספר לכם מעשה שהיה. באתי לניו-יורק והזמינני דודי אליו לסעודה של פורים. עד שטיפסתי ועליתי והגעתי לדירתוֹ ופתחתי את הדלת, כבר מצאתי אותו וכל בני ביתו מסוּבּים בסדר של פסח".

רוטשילד ישלם

ראה שמעיה בטלן שחג הפסח ממשמש ובא ובידו אין כלום לצורכי החג, נמלך וכתב מכתב לקדוש ברוך הוא: "אבינו מלכנו, רחם נא ותן לעבדך שמעיה בן פייבוש הלוי ממון לצורכי הפסח". כתב את המכתב, חתם עליו בסלסולים, שמעיה במוהר"ר פייבוש סגל, וזרקו לשמים.

עשה הרוח שליחותו והביא את המכתב לידי רוטשילד. קרא רוטשילד את המכתב, שלח אחרי שמעיה ואמר לו: "שמע אלוהים תפילתך ושלח לך על ידי חמישים זהובים". נטל שמעיה את הזהובים והביאם לאשתו. נסתכלה בו אשתו וראתה, שפניו עצובות. אמרה לו: "שמעיה, על מה אתה נעצב עכשיו?" החזיר לה שמעיה: "מי יודע כמה הותיר רוטשילד זה בידו שכר טרחה!"

תלונה לאלוהים

הירש ליב בדחן הטיח דברים כלפי שמים ואמר: "עם זה יצרת – לשחק בו. רוצה ישראל לשמוח בחג הפסח – אין אתה מאכילו מה שהוא רוצה; רוצה ליהנות בחג הסוכות – אין אתה מושיבו במקום שהוא רוצה; רוצה לנוח בחג השבועות – אין אתה מניח לו כמה שהוא רוצה".

צפרדע לי, צפרדע לאשתי

מתנות לעני לעשיר

ליב’לה גוֹטסווּנדר היה אומר: "כמה וכמה דברים נתן הקדוש ברוך הוא לעשיר בשביל פסח: מצה ושומן וביצים שופרי שבשופרי, בשר ודגים מובחרים שבמובחרים, יין משומר שבמשומר. שלושה דברים נתן הקדוש ברוך הוא גם לעני בשביל פסח. ואלו הם: פה לאכול, אצבע לעשר מכות, וצד שמאל להסיבּה.

הנפח והסנדלר

נפּח וסנדלר ישבו בכפר אחד ובתיהם סמוכים זה לזה. בלילה הראשון של פסח התקשה הנפּח בהלכת סדר. נמלך ויצא להציץ בחלונו של שׁכנוֹ הסנדלר. הרי כמה שנים ישב הסנדלר בעיר, וחזקה עליו שהוא בקי בהלכה חמורה זו. הציץ וראה: הסנדלר סוטר לאשתו ביד רחבה, והיא חוזרת ותולשת לו זקנו בשתי ידיה. מיד שב לביתו והתחיל גם הוא סוטר לאשתו. הרכינה זו ראשה ושׁפעה דמעות. חלשה דעתו של הנפח ואמר לאשתו: "בבקשה ממך, אל נא תפֵרי לי את הסדר. הרי זקני לפנייך".

המכות הכפולות

מוכסן ומוכסנית ישבו בסדר של פסח. הגיעו ל'מכות' ונזכרה המוכסנית שלא גמרה מלאכתה במטבח. חסה על מצוות טפטוף מן הכוס, ואמר לה בעלה: "לכי לךְ, ואני אטפטף מכּוֹסךְ לשמך". וכך היה מטפטף ואומר: "דם לי, דם לאשתי, צפרדע לי, צפרדע לאשתי, כּינים לי, כּינים לאשתי…"

הגדות וסליחות

מוכסן מסר שני ספרים לכריכה: הגדה וסליחה. בלבל הכורך ושרבב דפים מן הסליחה לתוך ההגדה. כשישב המוכסן בסדר של פסח, סיים בדף ההגדה: "אלו עשר המכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בּמצרים, ואלו הן”, ופתח בדף שני – של הסליחה: “אשמנו, בגדנו, גזלנו”, וגומר, וגומר. אמר לו בנו: "אבא, אשתקד לא היו המכות מרובות כל-כך". גער בו האב: "עם-הארץ! שכחת שהשנה מעוברת?"

מזל של יהודי

שבוע קודם פסח נמצא ילד הרוג סמוך לבית הכנסת, ואימה חשיכה נפלה על הקהילה: עכשיו יאמרו הגויים שהיהודים הרגו את הילד, וינקמו נקמת דמו. בערב נכנסו הפרנסים לישיבה ודנו כיצד לקדם פני הרעה. פתאום נפתחה הדלת ושמש הקהילה פרץ לתוך הבית: "מזל טוב, מזל טוב!". "מה אירע?", שאלו הפרנסים פה אחד. נשם השמש נשימה כבדה והשיב: "ברוך השם! הוברר, שההרוג הוא ילד יהודי".

ווחד מי יודע, בכפינא

רובי ברמן, שפרסם את ספר הפתגמים הפלסטינים "מן טק טק", הוציא לאור בהוצאה עצמית הגדה שחלק מהטקסטים שבה מוצגים לצד העברית בערבית פלסטינית, בתעתיק. שמה: הַאגַאדַא לְפִסֶח. רובי מסביר כי גרסאות רבות של הגדה כתובות ומודפסות בערבית יהודית, שריד לתפוצות יהודים בארצות ערב, ובאותיות ערביות. מטרת ההגדה הזו היא בעיקר לסייע לישראלים רבים לתרגל את השפה הערבית המדוברת באמצעות הטקסט המוכר של ההגדה. אני מאמין, כותב רובי, שאם ישראלים ופלסטינים יצליחו לדבר אלה בשפתם של אלה, רק דברים טובים יקרו.

רובי מביא בין היתר את מילות השיר "מה נשתנה" בערבית, כשהמילים מותאמות לנגינה המוכרת, וכן את הטקסט "עבדים היינו". הביטוי "דם ואש ותמרות עשן" מתורגם: דַם וּנַאר וּאַעְמִדֶת דֻחַאן. המילה החוזרת ב"דיינו" היא 'בִּכְּפִינָא'. ואילו המילה הרב תרבותית 'הללויה' נכתבת 'הלילויא'. הטקסט כאן מסתיים בעברית "אם הבנים שמחה", ובערבית: "אֶם אִל-וּלַאד מַבְּסוּטָה". גם המזמור "אחד מי יודע" מתורגם ומתועתק בשלמותו. כנאמר בשורה הפותחת, "אחד אלוהינו, בשמיים ובארץ": "וַאחַד אַנַא בַּאעְרֶף: וַאחַד רַבְּנָא פִי אִס-סַמַא וַאִל אָרד". ממש דומה. יש גם טלפון להזמנות: 052-5275284.

הגדה פלסטינית 

מימין: האגאדא של פסח, משמאל: אחד מעמודי ההגדה

גלעד, אגב, הגדה ואגדה

חננאל מאק מוסיף ומעיר על הטור שעסק ביחסי הארמית והעברית החדשה.

1. לפחות בהקשר של פסח 'אגדה' ו'הגדה' אינן אלא פנים שונות של אותה מלה, ששורשיה בציווי "והגדת לבנך ביום ההוא". חילופי א-ה מייצגים לא אחת את ההבדל בין ארמית בבלית ובין ארמית ארץ-ישראלית, הקרובה לסורית הקדומה. דוגמה: שמו של ר' עקיבא  נכתב בבבל 'עקיבא', בארץ ישראל 'עקיבה'.

2. כדאי לציין שמלים ארמיות מוגדרות נמצאות גם בתורה: 'גלעד' העברי ותרגומו בפי לבן הארמי "יגר סהדותא" (בראשית לא 47), ועימו פסוק שלם בארמית בירמיהו י' 10. במקרה זה פונה הנביא אל יהודים דוברי ארמית המשוחחים עם עובדי אלילים נוכריים בשאלות תיאולוגיות, ומציע להם משפט לאומרו בפני אותם נוכרים. כל זאת בצד עזרא ודניאל.   

3. השורש העברי שג"ר מקביל בערך לשל"ח העברי הוותיק. העברית המודרנית שאלה מהארמית את שד"ר שהוא תאומו של שג"ר, הקנתה לו צורות רבות של פעלים ושמות עצם, ושיגרה אותו אל מחוזות התקשורת.

4. 'אגב' הארמי הוא קיצור של א-גב, כלומר על גב. ככל שידיעתי מגעת, המקור הוא בהלכות קניין. אחת מדרכי הקניין בהלכה היא קניית דבר על גבי הקרקע שעליו הוא מונח. המוכר מקנה לקונה פיסת קרקע וכל מה שעליה: בעלי חיים, מיטלטלין, כסף, רכוש אחר. עיקר הקניין הוא הקרקע, ובדרך אגב, על גבו נקנה גם הרכוש האחר. 

5. 'לחכות' - עברית מקראית, 'להמתין' - ארמית. כאן השתיים רחוקות זו מזו, כמו עץ ואילן ועוד מעטים.

לוד ורמלה, נדנדות וקרוסלות

יוסף היינה מתייחס לשאלה על מקור הביטוי "מה שהרווחנו ברמלה הפסדנו בלוד": "כוונתו שלא הספקנו להנות מן הרווח, וכבר הפסדנו אותו בכברת דרך קצרה. הערבים בסלנג עממי אומרים: מה שאכלנו בלוד חירבַנו ברמלה, וזה כנראה מקור הביטוי". שמעון בוגן מוסיף: "ביטוי דומה טבעו חיילים בריטיים בתקופת המנדט, והוא מבוסס על המשפט של הסופר פ.ג'. וודהאוס, בתרגום חופשי: אנחנו לומדים בסבל מה שאנו מלמדים בשירים. מה שאנחנו מאבדים בנדנדות, אנחנו מרוויחים בקרוסלות. הביטוי 'נדנדות וקרוסלות' רווח עד היום באנגליה".

חדש בפינה של פול אוגדן: על האפאזיה, המחלה שגמרה לברוס ויליס את הקריירה

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך לקרוא בעברית ללאפה, מה מקור הביטויים 'יצאת פיתה' ו'לתת עבודה', מהיכן הגיע הביטוי "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק", כמה מילים הגיעו לעברית מאכדית ואוגריתית ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
מישל קישקה, סדר פסח; באדיבות המאייר תמונה ראשית

תגובות

אברהם הימן
אתם בטוחים שיש "ערבית פלסטינאית"? לאיזה להג מבין כל הלהגים הרווחים אתם מתכוונים? האם אתם מתכוונים ללהג הצפוני, או ללהג הירושלמי, או ללהג הבדוואי או אולי ללהג של אלה מיריחו ועוד להגים, כידוע, הרווחים בארץ ישראל?
14 באפריל 2022 הגב
דב אבידב
נאה דרשת
14 באפריל 2022
רוביק רוזנטל
יש גם ניואנסים בין עיר לעיר וכפר לכפר. המונח 'ערבית פלסטינית' מתייחס למכלול הלהגים בין ערביי ארץ ישראל והשטחים, שהמשותף להם רב בהרבה על המפריד. זאת בניגוד ללהגים כמו הבגדדית, הסורית, התימנית או המרוקאית שרחוקות מרחק מזרח ממערב אלו מאלו, וגם מן הערבית הפלסטינית.
14 באפריל 2022

הוספת תגובה