משטרת ישראל העומדת בעין הסערה מייצגת את אחד המוסדות העתיקים והמכובדים ביותר מאז ימי המקרא: האנשים היודעים לכתוב, כותבי השטרות. 'משטרה' היא כבר יצירה בן- יהודאית. ספר חדש מביא מידע רב ומגוון על מקורות המילים, החגים והמסורת, ופגישה עם ילד מופלא בבריכת שחייה תל אביבית
המשטרה על הכוונת, אמון הציבור בה בשפל, וכל יום נחשפת פרשייה חדשה הדורשת תיקון יסודי. מהיכן הגיעה המילה הזו, משטרה, ומתי נולדה? כל התשובות.
וישלח מיד פוליס ויתפשו את הרוצחים
המילה 'משטרה' נולדה ב-1906, ובה היא מתחילה להופיע בעיתונות העברית. אביה מולידה הוא אליעזר בן יהודה, והוא מסביר במילונו: "משטרה: שלטון השוטרים וקבוץ כל השוטרים יחד. משתמש במילה זו כל הצבור המדבר עברית בא"י, וכבר השתמשו בה גם הסופרים וגם בבתי חזיון". ידיעה בעיתון השקפה בתאריך 23.3.1906 מספרת על פלוני "כבוד שוקיא אפנדי, שהיה ראש המשטרה בירושלם, עוזב את ירושלם ונוסע לעיר הבירה [כנראה בטורקיה] להמשרה החדשה שלו שַמָה: מפתש [?] של משטרה". לפני כן השתמשו בעיתונים במילים שאולות ובעיקר 'פוליס'. בעיתון האור משנת 1891 מסופר כי "ויהי בהשמע הדבר להאדון, וישלח מיד פוליס ואנשי חיל ויתפשו את הרוצחים". המשטרה נקראה גם בגירסה היידיש-גרמנית פוליצייא, הבולשת 'פוליס הסתרים', ובית המשטרה: פוליסיה.
'משטרה' לא נולדה יש מאין. היא נגזרה מהמילה המקראית הנפוצה יחסית, 25 פעמים, והעתיקה מאוד 'שוטר'. זו מוכרת כבר מסיפורי העבדות במצרים: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה" (שמות ה 14). תפקיד השוטרים הוא לשמור על החוק והסדר. מכאן גם הפועל הנדיר לִשְטור המופיע בספרות ימי הביניים. בשלבים מאוחרים יותר במקרא זוכים השוטרים למעמד נכבד, והם מוזכרים כמה פעמים בנשימה אחת עם השופטים, הזקנים החכמים וראשי השבטים.
מהיכן הגיעו השוטרים לשפה העברית? העקבות הברורים מובילים אל האכדית, ואל הפועל שַטִרוּ, שפירושו לכתוב. השוטר הוא האיש היודע לכתוב. הוא אינו סופר, אלא מי שכותב מסמכים רשמיים שבאמצעותם שומרים על הסדר בממלכה, ומכאן גם המילה התלמודית 'שטר'. הקשר הזה מעיד על חשיבות הכתב בניהול השלטון. החוקים חקוקים על חרסים, המסמך מעיד על סמכות, והרשמיות הולכת אל הרישום הכתוב. הקשר בין הכתב והשלטון מגולם גם במילה 'משטר', המופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד, בספר איוב: "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם, אִם־תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ" (לח 33), ופירושה שם חוק. בימי הביניים נעשה בה שימוש בהוראת גזר דין. השימוש המודרני ב'משטר' כשם כולל לעקרונות המנחים את סדרי השלטון מופיע בספרות התחייה, לצד המשמעות הקדומה של 'חוק', בעיקר בצירוף "משטר וסדר".
בעל חוכמה ושלושה דגי תפארת
צה"ל הקים, כידוע, אגף משטרה משלו: המשטרה הצבאית, שחייליה הם בראשי תיבות המם-צדיקים, שאפילו זכו לשיר עידוד שכתבו דידי מנוסי ויוחנן זראי: "הו והא תפקיד מם צדיק, טוב ממנו לא מצאתי, שרוולים צחורים כשלג ואקדח על מותן". אלא שהחיל הזה הוא הנמוך בסולם היוקרה בצה"ל, ובוודאי השנוא בהם. עד כדי כך שבספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים" מתאבד גיבור הספר כי שובץ למשטרה הצבאית, והוא מתבייש להופיע כך בקיבוצו. השוטרים הצבאיים זכו לשורת כינויים מלעיגים. במלחמת השחרור הם זכו לכינוי הגנאי 'ג’בע'. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נשלחה המשטרה הצבאית לכבוש את הכפרים ג'בע, אג'זים ועין ע'זל בכרמל במבצע שנקרא ‘שוטר’, כיוון שהחיילים היו מנועים מפעילות צבאית בעת ההפוגה. המבצע נכשל, וכינוי הגנאי נצמד לשוטרים הצבאיים. בעשורים הראשונים לקיומו של צה"ל דבק בשוטרים הצבאיים הכינוי 'בְּראסוֹ', על שם משחת צחצוח וכפתורי הפליז שעיטרו את בגדיהם. בשנות השבעים הוצמד לשוטרים הצבאיים הכינוי 'קָלִימֶרוֹ', בעקבות אפרוח בסדרה מצוירת, שקליפת הביצה שדבקה לראשו הזכירה את קסדת השוטרים. הכינוי הרווח היום לשוטרים הצבאיים הוא 'מָנָאיֶיק', ריבוי שבור של מניאק ומבטא תיעוב וסלידה. בחיל התותחנים 'שוטר' הוא כינוי גנאי לקצין בחייל התותחנים.
מימין: בראסו, מם צדיקים גירסת שנות השישים. משמאל: קלימרו האפרוח, גירסת שנות השבעים
כמו בין החיילים, גם העולם התחתון מתעב שוטרים ומעניק להם עשרות כינויים. דוגמאות: כחולים, דרדסים (על שום לבושם הכחול), כלבים, כלבת, כפתורים (נטבע בתרגומי דמון רניון), סכך, עקרבים, פלסטיקים (בפי משמר הגבול), קורא הפוך (חוקר שרואה הכול), תַחרי (בלש), פקחן (בלש חופשי) ועוד. מילון הגנבים הגרמנים מביא שלל כינויי שוטרים שמקורם בעברית יידישאית. בָּאלְחוֹכֶם הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים, עברית: בעל חוכמה. בּאלְחוֹלֶם הוא קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים, עברית: בעל חלומות. בָּאלְשׁוֹחָד הוא קצין הלוקח שוחד. בְּלָאבֶּרְל הוא פקיד משטרה, עברית: בעל לבלר. דרַייטְרֶפֶרְהֶכְט הוא סרג'נט. עברית-גרמנית: שלושה דגי תפארת, על פי צורת הדרגה. מזכיר את 'ארונות' ו'פלאפלים' בסלנג הצבאי הישראלי. קַפְּדוֹן הוא קצין מסוכן, איש חוק שיש להיזהר ממנו, עברית: קפדן. 'צָדִיקִים' בשפת גנבי גרמניה הם פשוט שוטרים.
מי שסבור שאמון הציבור במשטרה היה פעם גבוה יותר, הנה קטע מתוך העיתון 'הצבי' משנת 1909. הקטע מספר על "הבלבול הנורא השורר בעיר", והכוונה למעשי אלימות וגניבות. כותב העורך, כנראה מיודענו בן יהודה, המגיב על עדויות מזעזעות של אזרחים:
"אנחנו שמענו, אנחנו התרגשנו, ונייעץ לאומללים האלה לפנות לעזרת המשטרה.
- משטרה – הייתה תשובת כולם – אין בירושלים משטרה!
כי לא שומרים הם אלה האנשים המסכנים, היושבים בבית המשטרה המדומה. לא שוטרים הם המעטים, הלבושים אמנם בגדי שרד מיוחדים, אבל אינם יודעים אפילו מה תפקידם להקהל. לא שוטרים הם אלה החיילים הפשוטים, הרודפים תמיד אחרי החוטאים ומצוא לא מוצאים אותם לעולם".
מנחם אב בין השמשות
משה אוסי הוא לשונאי ותיק, תושב נתניה. הוא כותב ומרצה לקהילות שונות ועם השנים אגר ידע רב, אותו הוציא זה עתה בספר בהוצאת ראובן מס "על קצה הלשון". אוסי עוסק במקורות הלשוניים של חגי ישראל ומונחי מסורת, ובחידושים מודרניים יותר. אוסי מרבה ביצירת קישורים בין מילים דומות או קרובות, לעיתים בדרך מדרשית ולעיתים באמצעות חקר אטימולוגי. מתוך המבחר הרב להלן אזכורים במבחר הנושאים בהם עוסק הספר.
אב. מה מקור שמו של החודש הקיצי? בבבלית פירושו אש, רמז לחום הכבד. יש קושרים אותו לאביב כי גם בו מתחילים הפירות להבשיל. המדרש קושר אותו לנחמת "האב על בניו" ומכאן 'מנחם אב'.
בין השמשות. משמעות הביטוי היא הזמן שבין שקיעת השמש לצאת הכוכבים, אך על משמעות המילה 'שמשות' יש מחלוקת. האם הכוונה "בין היממות" או בין היעלמות השמש להיעלמות אור השמש.
בין עני לאביון. לכאורה מילים נרדפות, אבל בעקבות המדרש סבור רש"י שיש הבדל. עני הוא מי שאין לו, אביון הוא מי שמרגיש תמיד שאין לו ומבקש עוד: "לשון אביון שהוא תאב לכל דבר".
דגל ונס. על פי ספר במדבר דגל פירושו גדוד צבאי. רש"י מוסיף כי לכל שבט היה אות, מפה צבועה ממנה התגלגל הדגל בן ימינו. השערה אחרת היא שדגל פירושו אות משמים, נס בעקבות המילה דִגְלוּ באכדית שפירושה מבט מלמעלה. עם השנים הלכדו דגל ונס למילים נרדפות.
דורון ותיאודור. דורון היא מילה יוונית שפירושה מתנה, ומכאן השם העברי, ויש שמות נוספים. תיאודור (אבי הציונות, זוכרים?) הוא 'מתנת האל', דורותיאה היא הגרסה הנקבית, והאשה המקבלת מתנות לרוב במיתולוגיה היא פנדורה. איזידור היא מתנת האלה המצרית איזיס. ויש גם גירסה עברית: נתניהו.
חג וחג'. אוסי כותב כי מקור המילה העברית חג והמילה הערבית חאג' – העלייה לרגל למכה – דומה וקשור בתנועה בסיבוב, ומכאן גם המילה הארמית חינגא.
חוואיג'. מה פירוש שמה של תערובת התבלינים האופיינית למטבח התימני? פירושה: צרכים מיוחדים, ריבוי של חאגה – מצרך או צורך.
חמלה וחמולה. חמל פירושו ריחם, אבל במקור משמעות הפועל היא לשאת, להרים, ומכאן לשאת את סבלו של הזולת. זה גם פירוש הפועל בערבית – להרים או לסבול. האשה ההרה היא 'חאמל', והמשפחה המורחבת, התומכת את בניה - חמולה. בסלנג העברי אומץ הפועל הערבי: להחמיל – להעמיס או להרים.
רמלה ומטולה, שופר ופינג'אן
חרמון וחרם. שמו של הר החרמון, מספר אוסי, מקורו לא פחות מאשר במילה 'חרם'. חראם בערבית הוא אזור דתי, דבר קדוש. החרמון היה הר גבוה שהתקדש לאל בעל, ולמרגלותיו נמצאו מזבחות ובמות לעבודת אלילים.
להגיד ולומר. האם יש הבדל בין 'להגיד' לבין 'לומר'? יש, מספר אוסי. כמעט תמיד מציין המקרא שהמגיד מבקש לומר דבר שיש בו חידוש, כמו בספר ישעיהו: "הראשונות אנה באו, וחדשות אני מגיד. בטרם תצמחנה אגיד אתכם".
מוסלין וג'ינס. שמות בגדים נקשרים לעיתים קרובות לשמות מקומות. מוסלין יוצר לראשונה בעיר מוסול. בד חבישת הפצעים גָזָה הגיע לפי סברות שונות מהעיר עזה לאירופה, כאריג עדין. מכנסי הג'ינס התגלגלו משם העיר גנואה. הן יוצרו מבד שנקרא ג'ין פוסטן ויוצר בעיר האיטלקית. המכנסיים והבד הגיעו לארצות הברית ב-1872.
מטולה ומנרה. שם המושבה הצפונית מטולה מקורו ערבי ולו שני הסברים. האחד, אוּם טולה – המוארכת, כינוי לשלוחת ההר במקום. השנייה: אלמֻטִלָּה, המשקיפה על הבקעות הסובבים אותה. קיבוץ מנרה משמר את השם העקבי מנארה שפירושו מגדלור וכן צריח המגדל, ומכאן המילה הטורקית מינרט.
פינג'אן ופנקס. אוסי כותב כי מקורו של הפינג'אן הוא במילה היוונית פנקס, לוח עץ שנועד לרישום. בארצות המזרח לוח העץ שימש להגשת מזון, ומכאן פנכה בארמית, ופינג'אן בפרסית ובערבית.
קובה, קבב וסיניה. הקובה והקבב מקורן בפועל הערבי כב"ב שפירושו עיצוב צורה מעוגלת ביד. ואילו הסיניה, הבשר המבושל בטחינה, מציין את הקדירה מחרסינה, שהגיעה מארץ סין.
קפלן. השם קפלן מיוחס לעיתים לקופל, שהוא יעקב ביידיש, אך מקורו כנראה בפולנית ובגרמנית שם פירושו כוהן דת, בעקבות קַפֶּלְנוס, המשרת בקודש, בקַפֶּלָה. הקישור הזה גרם לייחוס השם לכהונה. הקפלן המפורסם מכולם הוא צ'רלי צ'פלין.
רַמְבְּלָס ורמלה. השדרות המפורסמות של ברצלונה קרויות רמבלס, שיבוש של המילה הערבית רמל שפירושה חול, שממנה נגזר גם שם העיר רמלה, המקבילה הערבית של חולון.
שופר. אוסי קושר את השופר למילה שַפַּרו שפירושה תיש בר, ומכאן הקרן ממנה מיוצר השופר. שפרו מזכיר לנו את צפיר העיזים, ואת קול הצפירה שמשמיע השופר.
האות הסופית הכי מסוכנת
בבריכה שעל גג דיזנגוף סנטר שבה אני שוחה, מתלבש ילד צנום אחרי שיעור שחייה, ומשוחח עם המלווה שלו, סבא צעיר.
"אתה יודע מה האות הסופית הכי מסוכנת בעברית?" שואל הילד. הסבא מנסה את מזלו.
"כף סופית", מסביר הילד.
"למה היא הכי מסוכנת?" שואל הסב.
"כי היא הסופית היחידה שיש לה ניקוד. ואתה יודע מה האות הכי יוצאת דופן בעברית, והיא לא סופית?"
הסב מרים ידיים.
"אלף. כי היא הולכת הפוך מכולם. היא הולכת באלכסון".
הילד בן שש, מספר לי הסב. הוא גדל מאז גיל שנתיים בבלגיה, אבל בבית שם סירב לדבר בכל שפה שאינה עברית. ושמו אוֹרוֹ. זהב.
מי אומר שאין דור חדש של שוחרי עברית בארצנו?
מיהו השלומפר?
שני הסברים הגיעו לשם המשפחה המביך שלמפר. אבנר כותב: לגבי השאלה על מקור השם שלמפר, schlempe בגרמנית זה סוג של מלט שממלאים בין מרצפות ("רובה"), כך שיכול להיות שהכוונה בשלמפר לרַצָּף. שמעון בוגן היודע-כל כותב: שלומפ(ר) הוא מי שהיכה אותו המזל בהפתעה גמורה. המידע לקוח מהמילון התרבותי של האחים גרים - 32 כרכים, 84 ק"ג, כרך אחרון הודפס ופורסם לפני שישים שנה.
שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך אומרים בעברית פובליציסט, מה ההבדל בין מדבר ושממה, מה מקור שם הכלי קסילופון, מהיכן הגיעו אלינו שמות חמש האצבעות, מה נכון: שווייץ או שוויצריה ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.