אבישי בן חיים הסעיר את השיח הישראלי בתזה על 'ישראל הראשונה המדכאת את ישראל השנייה', ועכשיו הספר. הספר נוגע בכאב אותנטי, אבל החתירה בו היא מסע במערבולת של רעיונות ועובדות הסובבים במעגל קסמים של טיעונים סגורים, מגובה בתיאוריות קונספירציה, וממשיך לטפח פולחן דתי סביב מנהיג בשר ודם
לפני כמה שבועות הוזמנתי לדיון בשלושה: קובי אריאלי, אבישי בן חיים ואנוכי. אבישי הציג את ספרו החדש "ישראל השנייה: הבשורה המתוקה הדיכוי המר", אני הצגתי את ספרי "מסעותיי עם העברית". התווכחנו, היה דיון ער וחם. המזמינים היו מאושרים. ואז קיבלתי את הספר.
"ישראל השנייה", בהוצאת ידיעות ספרים, הוא ספר מבלבל. הוא עתיר במידע וציטוטים, ומקדם מה שמוגדר כ'תיאוריה' שבה מתגבשים רעיונות ועובדות למעין חומה מחשבתית ולשונית שאינה ניתנת לפריצה. טענת הליבה שלה היא שהחברה הישראלית היהודית מחולקת ל'ישראל הראשונה' מול 'ישראל השנייה', כאשר 'הראשונה' מדכאת את 'השנייה' לאורך כל שנות המדינה ועד היום בשלל אמצעים. על הדרך מחבר בן חיים לשירות התיאוריה לפחות חמישה נושאים שכל אחד מהם מגיע מעולם תוכן אחר, ומציע רעיונות שלכל אחד מהם אבות אחרים.
רשימה חלקית: כור ההיתוך ההיסטורי, החלוקה הפוליטית בין ימין ושמאל, האקטיביזם השיפוטי, בנימין נתניהו ומעמדו, הגזענות למיניה, והעמדה של היהדות המסורתית. כדי להוכיח שכל הנושאים האלה קשורים זה לזה ומאמתים את התיאוריה, כולם יחד וכל אחד לחוד, נדרשת לוליינות מחשבתית, אבל אבישי מתעקש על כל המכלול, מתוך חרדה שהסרת אחד המרכיבים מהתיאוריה תמוטט את כולה. אלא שכאן מתגלה הכשל. הטיעון כולו הוא מעגל סגור, שבו אקסיומה בסיסית כופה עצמה על שלל העובדות והרעיונות, ואלה עומדים כולם לרשותה. ולאלה מתלווה כלי קטלני: תיאוריות קונספירציות ברצף שלא היה מבייש טראמפיסט מצוי.
הפרדוכס של "מפלגת המדוכאים"
אז מה היה לנו כאן? נתחיל ממונחי היסוד. 'ישראל השנייה' הוא מונח תקשורתי שהופיע בשנות החמישים בכמה עיתונים, ולא אומץ על ידי מדעי החברה או ההיסטוריונים אז וגם היום, ולא במקרה. בן חיים מלביש על 'ישראל השנייה' חבילה אקלקטית של מאפיינים, וגוזר ממנה את 'ישראל הראשונה', מונח שעליו רשום שמו בטבו. הנוסחה פשוטה בתכלית: אם אתה שייך ל'ישראל הראשונה' אתה מדכא את 'ישראל השנייה', שהיא מי שאותה 'ישראל הראשונה' מדכאת. 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה' הן ישויות מוחלטות, שני גדודים של אנשים חסרי פנים הניצבים זה מול זה. זהו מעגל קסמים, שממנו נגזרים מעגלי טיעון משניים שהספר מלא בהם עד אפס מקום.
מיהן לשיטת בן חיים אותן ישויות? בן חיים מסביר תחילה מה הן לא: זה לא ימין ושמאל. זה לא מזרחים ואשכנזים. זה לא דתיים וחילונים. ומה הן כן? המוחלט הופך ליחסי. 'ישראל השנייה' יותר מזרחית, יותר מסורתית, יותר ימנית, יותר לאומית, ויותר מצביעה לביבי. מכאן ש'ישראל הראשונה' יותר אשכנזית, פחות מסורתית, פחות לאומית, ומתנגדת להמשך שלטונו של ביבי.
איחוד של כל המאפיינים לחבילה יוצרים שתי חטיבות אוכלוסייה מצומצמות למדי: "מזרחי מסורתי לאומי ימני ומצביע לביבי" מול "אשכנזי חילוני אוניברסלי שמאלני ומתנגד לביבי". בהערכה גסה, כ-30% מהאוכלוסייה היהודית בכל אחת מהקבוצות, ובמרחב הישראלי הכללי לא יותר מרבע. נותר אמצע שאינו מתאים לחלוקה הדיכוטומית הזו, לאחד משני הגדודים הניצבים זה מול זה בחרבות שלופות, אלא לספקטרום, רצף של זהויות ועמדות, שבניגוד לתיאוריה הדיכוטומית של בן חיים הוא התיאור האמיתי של החברה הישראלית. כמחצית מן הישראלים היהודים הם בעלי זהות אתנית מעורבת, נוטים למרכז הפוליטי, בעלי זהות לאומית חזקה לצד קשר רב-ממדי לעולם, ואינם סבורים שביבי הוא מלאך או שטן. כיוון שעם ספקטרום קשה יותר לעבוד, חוזר בן חיים למאפיין-העל המכונן את כל התיאוריה: ישראל הראשונה היא 'המדכאת', ישראל השנייה היא 'המדוכאת'. הטיעון המעגלי הזה חוזר בכל עניין, מעגל קסם בלתי ניתן לפריצה, ומופרך.
למשל. הליכוד הוא כהגדרת בן חיים 'מפלגת ישראל השנייה', היינו, 'מפלגת המדוכאים'. הליכוד בהחלט נשען על בסיס מצביעים בעל מאפיין מזרחי. בן חיים מביא לכך אסמכתאות סטטיסטיות ידועות, ולמשגי העבר המפאיניקי יש ודאי חלק בכך. אבל זה אינו הופך את הליכוד במציאות ארבעת העשורים האחרונים ל'מפלגת המדוכאים'. מפלגת המדוכאים הזו שולטת במדינת ישראל מאז 1977 בהפסקות קלות. הפרדוכס הזה מטריד גם את בן חיים, ויש פתרון: למרות שלטון הליכוד והנלוות לו, 'ישראל הראשונה' ממשיכה לשלוט באמצעים מתוחכמים ב'ישראל השנייה' ולדכא אותה. כך, כפי שטוען בן חיים, אם חלילה 'מפלגת ישראל השנייה' נכשלה פעם אחר פעם בהקמת ממשלה, וקמה ממשלה של 'ישראל הראשונה', אין זה אלא מהלך מדכא של ישראל הראשונה, ולא תהליך דמוקרטי נורמלי כבכל מדינה מתוקנת. טיעון מעגלי כבר אמרנו?
הפרדוכס מתעצם כשמתברר ש'מפלגת ישראל השנייה', המדוכאת, הליכוד, מפלגה שליבָּתה החברתית היא 'המזרחים', נשלטת על ידי אשכנזים מאז ומתמיד. הם אלה שדחקו את דוד לוי המזרחי משורותיהם, והבהירו למירי רגב שהיא אינה רצויה בתמונת השביעייה המובילה של ביבי. המועמדים לרשת את ביבי כולם אשכנזים, המועמד המוביל ביניהם הוא מיליונר לבנבן עתיר הון. על פניו נראה שמדובר דווקא במזימה של ישראל הראשונה להשתלט על ישראל השנייה באמצעות כריזמה מנהיגותית או כסף, ולא ייצוג שלה. אלא שכאן מצליח בן חיים, במהלך לולייני של עשרות עמודים, לספר לנו שזו עדוּת דווקא לחוכמת המזרח של ישראל השנייה. היא גנבה אשכנזי מוצלח מ'ישראל הראשונה' והפכה אותו למנהיג. לעומת זאת, מספר לנו בן חיים, העובדה שבראש מפלגת העבודה עמדו ברצף מנהיגים מזרחים מוכיחה שהיא מדכאת מזרחים. אלה לא רק מעגלי טיעון סגורים. זו רכבת הרים שאיבדה שליטה.
גווייתה של מפא"י ההיסטורית
מהו הדיכוי שעליו מדבר בן חיים, מעבר לתחושות בטן? הוא מגולם במה שקרוי 'כור ההיתוך', שניסה לכפות הגמוניה 'אשכנזית' כלפי עולי אסיה ואפריקה של שנות החמישים. אני מסכים שכור ההיתוך בגרסת ראשית המדינה אכן יצר עיוותים ואפילו דיכוי תרבותי, רגשות קיפוח ועלבונות. יש לו עדיין סימנים בשטח, ואני מוכן להילחם בהם יחד עם אבישי, אם לא ידחוף את מעגלי התיאוריה שלו לכל עניין. אלא שעל הכאב האותנטי הזה, שאין לזלזל בו כלל, נשען השד העדתי עד היום, ואינו מאפשר להיפרד ממנו ופשוט להתקדם. האם הוא תואם את המציאות של המאה ה-21? האם האזכור הבלתי פוסק של מפא"י ההיסטורית, שעל שארית גווייתה נלחמים כמה מנדטים, משקף מציאות כלשהי?
וזו המציאות. רמטכ"לים מעדות המזרח מתמנים ברצף, וכמוהם ראשי בנקים ורשתות שיווק ועורכי דין מובילים, ראשי ערים ומועצות מקומיות. הצבא מתנער מכל סממן עדתי. מדפי הספרות והשירה, כוכבי התאטרון והקולנוע, הבמאים והיוצרים, שלא לדבר על המוזיקה הישראלית, חסרי תיוג עדתי כבר מזמן, שלא לדבר על מפעלי השימור המבורכים של תרבויות המזרח והמערב במוזיקה, בחוכמת הפתגם, באוכל, וזאת בברכת הממסד הדכאני, ובקידום של התקשורת, שבה רואה בן חיים ערוץ דיכוי מוביל. בן חיים מעלה על נס את סרטי הבורקס ש'האשכנזים ההגמונים' זלזלו בהם. את סרטי הבורקס יצר האשכנזי בעז דודזון, ואלה היו פשוט סרטים גרועים, שבהם כיכבו גיבורים מזרחים נלעגים. או אולי גם ההבחנה בין אומנות טובה וגרועה מבחינה בין ישראל הראשונה והשנייה? אני מאוד מקווה שאבישי אינו חושב כך.
הדיכוי מקורו על פי בן חיים בגזענות האשכנזית, כמו במשפט מצוטט בנוסח הפתרון הסופי "לא רוצים כאן מזרחים". מי אמר? מתי אמר? מי חושב כך היום? שוב ושוב נזרקים לחלל משפטים ומחשבות ללא ביסוס וללא תיעוד. גילויי גזענות בישראל של היום מכאיבים, אבל הם במפורש דו-צדדיים. הם היו כאן תמיד, אבל עד בואם של עדות המזרח התרחשו בין עדות אשכנז. היום עטים כולם, לא חשוב מאיזו עדה, ומגַנים בלהט כל התבטאות מקוממת, פעם בכמה שנים, מגרבוז עד גרוניך, ומויחה לכאורה שהגזענות היא חד-כיוונית, ונחלת כלל 'ישראל הראשונה'. היא לא. בן חיים עצמו נוקט בתיוג הסטראוטיפי, על גבול הגזעני, בין 'העדה השמחה' מול 'העדה 'המדכאת', שהיא גם 'העדה העצובה'. כולנו בני אדם, אבישי. עדות אינן שמחות או עצובות. אנשים כן. ויש כל כך הרבה דרכים לשמוח. באירוע של מזרחים לא אהבו שיר של יהודית רביץ. אני אוהב את השירים שיהודית רביץ מייצגת. הם גורמים לי התרגשות ושמחה. הם פס הקול שלי, ואני לא כופה אותו על איש.
בפרק ההקדמה טוען בן חיים כי הדקדוק והשפה התקינה הם מכשיר דיכוי של האשכנזים כנגד המזרחים, ואפילו נתלה באילן גבוה, ההוגה האיטלקי גראמשי. הוכחה? לגלגו על העברית של דוד לוי. אני מסכים עם תלונתו של אבישי על הדרת ההיגוי המזרחי מן העברית. זה מהלך מכאיב המרדד את השפה, אבל הוא אינו תוצר של דיכוי אלא של עצלות שפה. אין לכך שום קשר עם סוגיית העברית התקנית. העמידה על תקנים דקדוקיים והמתח בין לשון הדיבור ללשון התקנית והדקדוק הם בלב הדיון על העברית החדשה. דיבור תקין ורהוט הוא קוד תרבותי, בעוד עמידה על קוצו של יוד היא עיסוק לא ראוי של חבורה קטנה המתאנה לכלל ישראל. המתקנים הטהרנים מתקטננים לכולם, בלי הבדל עדה ומין. הבה נזכיר שהדקדוק בכלל נוסח על ידי חכמי טבריה ואומץ בידי מחיי השפה האשכנזים על פי המסורת הספרדית. אז המזרחים הם נציגי השפה הלא תקינה, המדוכאים על ידי דקדקנים אשכנזים, ובראשם נשיא האקדמיה ללשון שהוא יוצא מרוקו? שוב מבייש אבישי את אלה שהוא מדבר בשמם.
מבחן בוזגלו ופולחן האישיות
וכאן מגיע התנאי המסייע השומר על התיאוריה המעגלית הזו בחיים: הקונספירציה. רצף תיאוריות הקונספירציה בספר בלתי נסבל, ובקונספירציה כמו בקונספירציה אין צורך בהוכחות כי אין הוכחות, מי שרוצה להאמין מאמין. כל מהלך חקיקה או שינוי תקנות איזוטרי נועד לשיטתו של בן חיים להגביל ולדכא מזרחים. פרט לתחושת לב אין לכך בדל ראיה, וגם לא בדל היגיון. ככה לא נולדים חוקים ולא נולדות תקנות. "כל אדם ישר יודע שנתניהו חף מפשע", אני מכיר אנשים ישרים רבים שאינם יודעים זאת, בית המשפט יכריע. הדיון בנושאים האלה גם הוא מעגל טאוטולוגי, גזר הדין ברור: אם ירשיעו השופטים את נתניהו הם 'ישראל הראשונה', אם יזכו – 'ישראל השנייה'. זה גורלם של מנדלבליט הימני ורוני אלשיך המזרחי אליבא דאבישי: הם שבויים בידי 'ההגמוניה. שאינה מודעת להגמוניותה'. אהוד אולמרט האשכנזי, שמשפטו והליכתו לכלא מערערים את תאוריית "דופקים רק את השחורים", הוא על פי בן חיים קורבן של מערכת המשפט שהיא מבצר של 'ישראל הראשונה', כי התנגד לדניאל פרידמן (האשכנזי), שבן חיים מספח אותו לישראל השנייה. עוד תיאוריית קונספירציה לוליינית, ללא כל ראיה של ממש. על ראשי הערים ההולכים לכלא בזה אחר זה, שאין להם שום תיוג עדתי, הוא מדלג בחדווה. גם על קצב.
הוויכוח על האקטיביזם השיפוטי ראוי. האם הוא מתנהל בין ישראל הראשונה והשנייה? מה הקשר? אפשר להתווכח על מהלכיו של אהרן ברק, אבל הם נועדו להגן על כלל הציבור מפני שרירות לב והחלטות שלטוניות לא ראויות הפוגעות בכל הציבור, ובוודאי לא נועדו לפגוע בציבור המזרחי. אני לא מת על הביטוי "מבחן בוזגלו", אבל איך אפשר להתווכח על כוונתו?
אני לא ביביסט, אומר אבישי, אבל הוא מטפח את פולחן האישיות הטוטלי של קבוצות שונות בישראל המקיף את ביבי. זאת, כאמור, תוך לוליינות טיעונית מעגלית. אני נזהר מלהתייחס לדמותו של נתניהו, ומניח לצורך הדיון לשיטתו של בן חיים שביבי הוא, כפי שאמר לי באותה דיון, "לא מסית ולא מושחת". גם אם זה כך, אין דבר זר יותר לרוחה של הדמוקרטיה מהפיכה של פוליטיקאי, מיומן ככל שיהיה, בעל הישגים ככל שיהיה, לסמל דתי, לאדם מורם מעם, מעין מלאך בצורת אדם. אין דבר זר יותר ליהדות. וכאן אירע לאבישי אישית מהלך טרגי מבחינתו. ברגע מכונן איבד, גם לעדותו, את כובע העיתונאי והחוקר הביקורתי והפך למעריץ שבוי, רומנטי, המוכן ללכת עם נתניהו לכלא. כשאמרתי זאת לאבישי באותו דיון ענה: "כל הזמן אומרים לי את זה". ועל כך נאמר, כששלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, תסתכל בראי. אגב, מה יהיה כשנתניהו באמת ילך? והרי ספק גם היום אם יחזור. מה יקרה לישראל השנייה. אנא תלך? איך נדע מי שייך למי? ואם יחזרו איילת שקד, וגדעון סער בעקבות זאת לליכוד, וליברמן לקואליציה ימנית, האם יחזרו להיות 'ישראל השנייה'? איך אומרת עדי אשכנזי: מה זה השטויות האלה?
המניפסט של ההגמוניה הדכאנית
'הבשורה המתוקה' לפי בן חיים היא הסובלנות והמתינות של המסורתיים, שרובם מזרחים. אבל גם בתיאור המקיף של בן חיים, בתחום שאותו חקר, הדיון בסובלנות הוא פנים דתי: עובדיה יוסף (ולא ממש ממשיכיו) נגד רבנים אשכנזים, באמצעות פסיקות מקלות יחסית מול עמדה הלכתית נוקשה. הבשורה המסורתית עליה מדבר בן חיים קרובה לליבי, למרות שאינני אדם מסורתי. אבל מידותיה צרות והיא אינה מתייחסת כמעט לשום בעיה מרכזית של מדינת ישראל. היא אינה מיוצגת בחיי החברה, בפוליטיקה ובוודאי לא ברשתות החברתיות שהן "קולו של העם", לא חשוב מאיזו ישראל. אין הבדל של ממש ברטוריקה של הח"כים של ש"ס לעומת אלה של דגל התורה, פרט לאלה שהודחו ממנה: יגאל גואטה כי הלך לחתונה להט"בית של בן משפחה, וחיים אמסלם שניסה להכניס בה מעט מתינות וסובלנות, ולהחזיר את החרדים לעבודה.
המסורתיות אינה רלוונטית לסוגיות הליבה של המדינה: לא לשלטון (דכאני!) על עם אחר, ולא לכישלון להקים בישראל מדינת רווחה. הפערים הכלכליים-חברתיים שנוצרו בה בחסות כל ממשלות ישראל הם לב הבעיה המקשה על ציבורים רבים, רובם מזרחים, להתקדם, ועליה יש להילחם. הפנס שתחתיו מונח המטבע הוא הכלכלי-חברתי, לא האתני, בוודאי לא היום. העמדה המסורתית ודאי לא המציאה את המתינות והסובלנות. אלה הרי ערכים מערביים מובהקים, בכל תחום, דא עקא שיש להם שם לועזי: ליברליות. 'ליברליות' לשיטתו של בן חיים היא מכשיר דיכוי, מתינות מזרחית היא בשורה מתוקה.
במקום להתעקש על היררכיה אנכרוניסטית של מדכא-מדוכא, אני מציע תיאור פחות דרמטי, אבל לטעמי קולע יותר ופורה. במדינת ישראל מתקיים מאבק לגיטימי בין תפיסות עולם שונות ולעיתים מנוגדות. בן חיים אינו מכיר בכך. אין בספר כל ניסיון להתמודד עם מקבץ הערכים שלאורם הוקמה מדינת ישראל פרט לכך שהם ערכיה של "הגמוניה דכאנית", גם אם המימוש שלהם לוקה בחסר, ומתמודד עם יריבים ואויבים מבית. חברת מופת חברתית, שוויון, כבוד להשכלה, למדע ולנכסי התרבות, פתיחות לעולם, הפרדת רשויות ומערכת משפט עצמאית וחזקה, ליברליות וקבלת האחר, וגם מדינת הלאום של העם היהודי, והמשך נאור של המפעל הציוני. קוראים לזה גם 'מגילת העצמאות', המניפסט של ההגמוניה הדכאנית, לשיטתך. אלה רחוקים ממימוש, אבל הם המניע הערכי של מה שאתה קורא 'ישראל הראשונה'.
ואכן, מתוך הקריאה לסובלנות ומתינות בנוסח המסורתי, יוצא המרצע מן השק. "הבשורה המתוקה", שאליה צריכה לחתור המדינה בהנהגת המזרחים המסורתיים, היא, ואני מצטט, "החזרת האמונה והאלוהים אל חיינו". אמונה, אליבא דבן חיים, יש רק אחת: אמונה בדת היהודית, ומכאן קבלה (מתונה בשלב זה) של עול ההלכה, לא בנאורות ובהשכלה ובערכי מגילת העצמאות. זו אינה קריאה לסובלנות והכלה. זו קריאה אחרת לגמרי: בואו תהיו כולכם כמוני.
ואני לא יכול להתאפק. כולנו ראינו וקראנו ספרים רבים של דוקטורים ופרופסורים ידועי שם, מישעיהו ליבוביץ ועד יובל נח הררי. מעולם לא הזכיר איש מהם את תוארו האקדמי על עטיפת ספר מספריו. זה לא מכבד אותך, אבישי. איך אומרת היהדות המתוקה? גדול מרבן שמו.
חדש בפינה של פול אוגדן: מדוע כדאי ללמד ילד לומר 'כפית' לפני 'שָמַיִם'
שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מה ההבדל בין התרעה והתראה ובין תירוץ ואמתלה, מהיכן מגיעים הביטויים 'כולי אוזן' ו'לראות עין בעין', איך נולד הביטוי 'לאכול סרטים', מה מקור שמו של הזמר בני אמדורסקי ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.
הטור הבא, וכן איגרת המידע (ניוזלטר) בעוד שבועיים, 2.6.22.