שי לפסח: מדריך כיס ליחסי הארמית והעברית החדשה

רוביק רוזנטל | 08 באפריל 2022

הארמית מתלווה אל העברית לאורך אלפי שנים, והיא שותפה חשובה גם בעברית החדשה, ולא רק בהגדה של פסח. טור מורחב מספר ומדגים את סיפור האהבה המתמשך בין שתי שפות ממשפחת בנות שם

חג הפסח מתקרב, ואיתו ההגדה על ניסוחיה הרבים, שבה מדברת איתנו מכל פינה השפה הארמית. ארמית היא ידידתה הגדולה ביותר של העברית הקדומה, מעט בימי המקרא ובעיקר בלשון חכמים לדורותיה. דרך הכתבים העתיקים פעפעה הארמית אל העברית של ימינו והיא מצויה בכל פינה, לפעמים כמות שהיא, ובעיקר בהשפעות מסוגים שונים. לכבוד חג החרות, חג 'הא לחמא עניא', 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע' (החל מהספרה עשר), מעט על האוצר הגדול של הארמית שבעברית.

מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדריי

הארמית הייתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית - ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים הייתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. בתלמוד ירושלמי מבחינים בין השפות: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

הארמית הקדומה מתה, אך יש לארמית המודרנית כמה דיאלקטים המדוברים באזור המפרץ, במזרח עירק וגם בארץ ישראל. המשקעים שהותירה בעברית שלנו, במאה ה-21, עולים על גדותיהם. הדוגמאות הן חלק קטן מן האוצר הזה.

הארמית אופיינית ללשון חכמים, אבל יש לה לא מעט שורשים כבר בתנ"ך.

אוצר המילים הארמיות בתנ"ך, רובן בעזרא ובדניאל, הוא בן כ-700 מילים, שמתוכן למעלה מ-75% זהות או קרובות בשורשן למילים מקראיות עבריות. לצד זה יש בתנ"ך מילים עבריות שמקורן ארמי. החוקר אבי הורביץ מזכיר בין אלה את המילים שַלּיט, כַּבּיר, שרביט, ואת השורשים קט"ל, בט"ל, שת"ק. המילה הארמית 'בר' במשמעות בן מופיעה במשלי: "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲֽשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: מַה־בְּרִי וּמַֽה־בַּר־בִּטְנִי וּמֶה בַּר־נְדָרָֽי" (לא 2).

גם סיומת -וּת מעידה על השפעה ארמית, שבה הסיומת –וּתא נפוצה למדי. כ-60 מילים בתנ”ך מסתיימות ב-וּת, ומשמשות להפשטה והכללה, ביניהן מילים שכיחות בלשון ימינו כמו מלכוּת, גלוּת, הגוּת, רעוּת, ילדוּת, אלמנוּת  ועוד. בלשון חכמים -וּת היא כבר דרך המלך ביצירת מילים מופשטות.

מאות רבות של מילים שוכנות במילון העברי כמות שהן. בחלק מהן אפשר לזהות את המקור הארמי באמצעות האות א' בסיומן, בארמית בדרך כלל בתפקיד ה' הידיעה.

אבא ואמא, סבא וסבתא. בני המשפחה בגרסה האינטימית, מול אב, אם וסב העבריות מזעיפי הפנים. 'סבא' פירושו הזקן, והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. 'סבא רבא' היא יצירה חדשה-ישנה, 'סבתא רבתא' כבר חדשה לגמרי.

אדרבא. מעין מילת חיזוק לטיעונים בשיח. מילולית: על פי הרב.

דווקא. מילולית: הדיוק, ובמשמעות היא ה'אף על פי כן' היהודי. חדרה דרך היידיש לגרמנית ולאנגלית.

ינוקא. הוא היונק, הפעוט. 

מילא. האנחה היהודית.

מילים לא מעטות שמרו עד היום על סימן ההיכר הארמי באמצעות ן' בסופן, סימן הרבים הארמי: קידושין, נישואין, גירושין ואירוסין, מוניטין ומיטלטלין ועוד.

מילות סיומת א' רבות עברו מעין גיור לעברית. א' הומרה בה', המלעיל הפך מלרע: שאילתה ופלוגתה, משכנתה ועובדה, שומה וקושייה ועוד.

בהשפעת הארמית נצמדה א' ללא מעט שורשים בראשיתם ויצרה שורשים חדשים. מן השורש בט"ח נוצרו אבטחה ומכאן הפועל לאבטח, מן השורש בח"ן נוצרו אבחנה, מילה שחידש שלונסקי, ומכאן לאבחן. איתמר בן אב"י חידש את המילה אכזבה, בהשפעת המילה המקראית אַכְזָב, המתייחסת לשורש כז"ב. ממנה נוצר הפועל לאכזֵב. ובל נשכח את 'האגדה של פסח', גירסה של 'ההגדה' שלנו.

שלושה עשר כוכביא בעגלא ובזמן קריב

משקלן של המילים הארמיות שנקלטו בעברית ללא סימן ההיכר גדול. מילון קצר:

אכפת. מן השורש כפ"ה, במשמעות אילץ, כבר במשנה: "המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו מה אכפת לך?" (בבא מציעא). מכאן נולדו אכפתי, אכפתיות ועוד.

אַלִּים. מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. מסכת בבא בתרא.

אתר. מופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. משמשת במרחב הציבורי, ובעשורים האחרונים כמילת יסוד בעולם הווירטואלי. נוצר גם פועל: לאתֵר.

ברם. האֲבָל של המשפטנים, שעוד ידובר בהם. מתנגדי חדירת הארמית ראו בה מילה פלצנית, המילונאי יהודה גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבְּרַמְמִים'.

גוץ. מילה ארמית תלמודית המיוחסת לנמוכי הקומה.

מר. במשמעות אדון. ומכאן מרן: אדוננו.

עבדקן. בעל זקן עבות, עב זקן. המילה מייצגת את המעתק ד>ז בין השפות, המופיע במילים נוספות, כמו דא/זה ועוד.

עַתִּיק. מופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא, עתיק הימים.

פולחן. משמעותה עבודה, ומתבדלת לעבודת אלוהים. מופיעה בספר עזרא בהגיית פָּלחן.

רבתי. ירושלים רבתי כמשל, י' היא כנראה אות יחסה.

תלת-. שלוש. מילה בסמיכויות: תלת-אופן, תלת-ממדי, ובחשמל: תלת-פאזי. 'תלת' מייצגת את המעתק ת>ש בין שתי השפות, כמו במילים שתא/שנה, שור/תור ועוד.

כמו בהגדה של פסח, כך במסורות יהודיות רבות הארמית שומרת על מעמדה ללא שינוי.

בפסח מצאנו את הפיוט המאוחר 'חד גדיא' (גדי אחד), את 'הא לחמא עניא' (זה לחם העוני), ואת 'שלושה עשר כוכביא'. הביטוי 'כל דכפין', מילולית: כל מי שרעב, זכה למשמעות הסתמית של 'כל אחד''.

ביום כיפור קיבלנו את "כל נדרי ואסרי וחרמי ושבועי" (כל הנדרים והאיסורים והחרמים והשבועות).

מן המדרש קיבלנו את 'בעגלא ובזמן קריב" (במהרה ובזמן קרוב).

ראשי התיבות הנפוצים בס"ד מקורם בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת השמיים. 

טקס הוודו היהודי 'פולסא דנורא' זכה למוניטין מפוקפקים לפני רצח רבין. הפירוש בארמית: "שוטים של אש".

תרי עשר, שנים עשר, הם ספרי הנביאים.

אירועי החיים המכוננים זכו לטקסטים ארמיים דווקא. 'קדיש', מילה ארמית לעצמה, הוא טקסט שכולו ארמי, וכמוהו הכתובּה המסורתית.

ועוד לא אמרנו דבר על ספרות הקבלה.

שרברב, דייל וזבן יצאו לקייטנה

מחדשי העברית אהבו את הארמית, וחידשו מילים רבות על פי הארמית, בשינוי קל המתאים לרוח העברית. מילון קצר.

אלונקה. חודשה מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום.

דייל. בעקבות 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד. חידוש של בן יהודה.

הדדי. בעקבות  'אהדדי' הארמית, ומכאן גם 'הדדיות'.

זבן. מוכר בחנות, בעקבות, למשל, 'דזבין אבא': קנה אבא.

כספת. בתלמוד כספתא, ארגז להנחת כספים.

כריש. בעקבות כרישא, הכריש הארמי.

מזוודה. בתלמוד זוודא פירושה צידה. נוצר גם פועל, לזווד.

ססגוני. בתרגום אונקלוס זכה הביטוי מימי המשכן "עורות תחשים" לתרגום "משכי ססגונא". רש"י מסביר שהתחש (ססגונא) היה מרובה גוונים, וכך נולד שם התואר 'ססגוני'.

פגז. חידוש של המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן בצורת הנטייה 'פגוזוהי'.

פגרה. על פי הביטוי הארמי 'יומא דמפגרי', יום חופש. קשור לפיגור במשמעויות השונות, לא קשור לפֶגֶר.

פסנתר. בעקבות 'פסנתרין וסומפוניה' בספר דניאל, ושם הכוונה לסוגי נֵבֶל.

קייטנה. בעקבות המילה הארמית קייטא שפירושה קיץ, וכך גם 'קַיִט'. המילה מייצגת את המעתק ט>צ המוכר במילים רבות: טביא/צבי, טללי/צללי ועוד.

שונר. חתול בר. בעקבות החתול הארמי שונרא.

שרברב. האינסטלטור המבריז (תרתי משמע). בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם, בתרגום מקובל אחר הכוונה לצינור.

השפעה גורפת על העברית יש לשורשים רבים שמקורם ארמי. מהם נולדו מילים רבות, פעלים בבניינים שונים, מכל הבא לפה. כמה שורשים לדוגמה.

גש"ם. גְשַם בארמית – גוף. מכאן מגושם, גשמיות והגשמה. לא קשור לגשם היורד משמים.

קל"ח. בתלמוד: מי קולחין. בגירסת בן יהודה: מקלחת ורון קילוח בצינור.

נפ"ק. בארמית יצא, וראו 'מאי נפקא מינה': מה יוצא ממנה. בעברית בורסאית: הנפקה, יציאה של חברה לציבור. ובל נשכח את הנפקנית, המקצוע העתיק בעולם, אמה הלשונית של היצאנית.

נס"ק. עלה מעלה, ומכאן נסיקה, כלי הטיס מַסּוק, והניסיון לקרוא לסימן המוזיקלי דיאֶז 'נָסֵק'.

אר"ק. המילה 'ארקא' מספר ירמיהו פירושה בארמית ארץ. זו אחת המילים הארמיות היחידות בתנ"ך שאינן בעזרא ודניאל. מכאן נולדה במערכות החשמל ההארקה.

חק"ל. השדה הארמי חקלאה הוליד את החקלאי והחקלאות.

שג"ר. שורש תלמודי בהשפעה ארמית, נקשר לשליחה בבניינים שונים: שיגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

כרב"ל. בעקבות המילה הארמית 'כרבלא', שפירושה מעיל, ומאז מתכרבלים במעיל או בשמיכה. כך גם הסתרבל לו 'סרבל' התלמודי-ארמי.

רש"ם. מקור הפועל 'לרשום' הוא בארמית המקראית, בשבע הופעות בספר דניאל. חמש מהן קושרות את רְשַם, שפירושו כתב, לאֱסָר, שפירושו צו איסור.

בר מינן בזעיר אנפין

כמה עשרות אלפי ישראלים מדברים עדיין בארמית בכמה דיאלקטים שהם שפת אימם. המוכר ביותר הוא 'לישנא דני' מאזור מוצול, הלשון שלנו. יונה צבר, שלשון זו היא שפת אימו, הוא החוקר המוביל בעולם של הדיאלקט הזה. בנו סיפר על כך בספר "גן העדן של אבי".

ויקי פרח, שסביבתה דוברת ארמית, רצתה לבחון את הקרבה בין הארמית התלמודית לארמית החדשה. מי שנחשף לדוברים ארמית מתקשה לזהות אותה, בעיקר עקב ההגייה המושפעת מאוד משפות הסביבה כמו פרסית וערבית. כמה מן המילים שאספה ויקי מעידים שיש במקרים רבים דמיון לא קטן בין העתיק והחדש. דוגמאות: 

ברונא (בן), ברתה (בת), מן תֶק (מלמטה), דְנָבה (זנב), צֶ'ר (מסתובב – ציר), טַבֶּעתַ (טבע), רוֹחה (רוח), קַמחא (קמח),  בֵיטה (ביצה), אֱלָהָה (אלוהים), טפרים (ציפורניים), זוּזה (כסף), סַלמה (פנים, צלם), קטרי (קומקום), סמוקה (אדום). הרשימה חלקית מאוד כמובן.

לצד המילים הבודדות, אוצר הצירופים הארמיים המשמשים כמו שהם בעברית החדשה עשיר עד מאוד. כמה דוגמאות, בדרך כלל מלשון חכמים.

בדחילו ורחימו. מילולית: בפחד ובאהבה.

בזעיר אנפין. בקנה מידה מקטין. המקור בלשון הקבלה, וההוראה המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הביטוי נחשב סמל לתפארת, ולפרקים למלכות.  ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה.

ביש גדא. הלוזר הארמי, מילולית: מזל רע.

בר מינן. לביטוי שתי משמעויות. האחת: חס וחלילה, הדבר אסור ובלתי ראוי. מילולית: חוץ מאתנו. מכאן התגלגלה משמעות הנפטר בימי הביניים. במסורת הטורקית של הלדינו הייתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

דרך אגב. תרגום של 'אגב אורחא' הארמי. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי.

ותו לא. מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף.

כל אימת ש... בכל זמן ש... אימת, קיצור של 'אימתי'.

לא בכדי. לא בחינם.

לכל מאן דְּבָעֵי. פתיחה למכתב המופנה לכל הציבור. מילולית: לכל מי שמבקש.

לעילא ולעילא. מילולית: למעלה ולמעלה. בסלנג מקומי: סוף הדרך.

לשון סגי נהור. התייחסות לעניין כלשהו בו הדובר מרמז על כוונת דבריו באמצעות מילים המביעות את ההיפך. המקור במדרש: "בשוק סמייא צווחין לעווירא סגי נהור [בשוק העיוורים היו צועקים לחצי עיוור 'רואה די']".

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מילולית: מדרך גבוהה (על פי המילון התלמודי) או גג גבוה לבור עמוק. הביטוי מתייחס למי שהיה בשיאו ונפל. גרסת "כמעט שבת שלום": מאיגרא רמא לבורקס עמיקם.

מאן דהוא. סתם מישהו, פלוני-אלמוני הארמי.

מחד גיסא ומאידך גיסא. מילולית 'מצד אחד ומצד שני'. קיצור נפוץ: מחד... ומאידך.

נים ולא נים. נאמר על אדם שאינו מצליח להירדם. מסכת פסחים: "נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ולא ישן, ער ולא ער]". 

נכסי דלא ניידי. נכסים שאינם מיטלטלים. ראשי התיבות של הצירוף הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן.

סחור סחור. מילולית: סביב סביב.

על הא ועל דא. מילולית: על זאת ועל זאת. הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ, אנגלית: talk about this and that, ועוד.

תרתי משמע. שניתן להבינו בשתי הוראות שונות. מילולית: שני פירושים. 'תרתי' היא צורת משנה בהשפעה אכדית של 'תרי', שניים.

אליבא דמתלונן הכל בקבוקי סרוקי

ולסיום, מלכת הארמית הישראלית, שפת המשפטנים.

הספר "זאת ועו"ד" מאת רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני מצביע על הנטייה הבולטת של משפטנים להשתמש בביטויים בארמית. יש רואים בה מקבילה של הלטינית בשפת משפטני אירופה. הספר מביא שורה של ביטויים שלא יישמעו וגם לא יובנו מחוץ לכותלי המערכת המשפטית.

איפְּכא מִסתַבְּרא. ההיפך מסתבר. הפרדוכס העממי.

אליבא ד-. מילולית 'על לִבו של', לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. גם: אליבא דכולי עלמא. כל העולם יודע.

בְּגין. מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית.

בוקי סריקי. דברים טפלים, מילולית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”.

בעידנא דריתחא. עורך הדין מסביר למה פלוני רצח את אשתו.

בריש גלי. בפומבי. מילולית: בראש גלוי. 

דא עקא. מילולית: זאת הצרה. הביטוי מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים.

הא בהא תליא. דבר תלוי בדבר.

הא ראיה. זאת הראיה המרשיעה! 

כהאי לישנא. בזו הלשון, כך נאמר.

לָא דק פורתא. מילולית: לא דייק מעט. דרך מנומסת לומר: הוא מדבר שטויות.

לאו. 'לא' המשפטית: "לאו טענה היא", "דחף לאו בר-כיבוש".

לדידי. דוגמה לקבוצת מילות קישור, פנייה ועוד המככבות במשפטית. גם: דנן (הזה), מאי (מה), ומכאן 'אלא מאי', 'לעיל', שלא לדבר על הזוג המבלבל 'כדלקמן' ו'כדלהלן'.

לילך. ללכת. פעלים בסגנון ארמי. גם 'ליתן', לישב ועוד.

לֵית מָאן דְּפָלִיג. הכל מסכימים, איש אינו חולק.

מיניה וביה. ממנו ובו, נקרא על ידי פשוטי העם מֶנְיָה וֶבְּיָה.

עורבא פרח. דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף.

רישא וסיפא. תחילת וסוף הטיעון.

חדש בבלוג רב מילים: הלמד-ווניק, האתרוגית והמחשמויניק: מילון ההיררכיה הדתית 

חדש בפינה של פול אוגדן: מגן השפה הוותיק ביותר של הצרפתית מת בגיל  103

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מה מקור המילים החשבוניות מונה ומכנה, עם מי מתחתן חתן פרס ישראל, מיהם האנשים המפורסתמים, איך קוראים בעברית לאפיפיור ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
ְאביטל אלתר, הא לחמא, וורדפוס תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

משה ברנט
לדעתי, הביטוי "אלחש" אנו נובע מן השורש לח"ש אלא "נבנה" לציין כי המטופל אינו חש בכאב מחמת הטיפול. כלומר - אל-חש.
07 באפריל 2022 הגב
שלמה עשת
מצטרף לדעתו של משה ברנט. זה מה שמצאתי בעניין זה באתר האקדמיה ללשון העברית: https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%90%D6%B4%D7%9C%D6%B0%D7%97%D6%B5%D7%A9%D7%81_%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C/ מְאַלְחֵשׁ (ללא ניקוד: מאלחש) בניין פיעל שורש אלחשׁ (מן אַלְחוּשׁ)
07 באפריל 2022
שלג לוי
גשם, היורד משמיים, הוא התגשמותו של הענן
07 באפריל 2022 הגב
אבנר
הקדיש אינו ארמית טהורה, הפעלים שבו הינם בלשון הקודש - יתגדל, יתקדש, ברא, יצמח, יקרב, ימליך, יתברך, ישתבח, יתפאר, יתרומם, יתנשא
07 באפריל 2022 הגב
אלי וילנר
איגרא בארמית אין משמעה "דרך" אלא "גג".
07 באפריל 2022 הגב
פרלמוטר דניאל
אין בחד גדיא שלושה עדר כוביא אק אחד עשר. יש שלוש עשר מידיא
07 באפריל 2022 הגב
Meni Porat
גשם - גם בערבית (جِسْم) פרושו "גוף"
08 באפריל 2022 הגב
Meni Porat
על "מִנֵּיהּ וּבֵיהּ" אפשר להוסיף: "לָא מִנֵּיהּ ולָא מִקְצָתֵיהּ" - כלל וכלל לא, אף לא בכמות זעירה
08 באפריל 2022 הגב
Meni Porat
ועוד על חד גדיא, בבלוג שלי: https://meniporat.blogspot.com/2012/08/blog-post_5.html
08 באפריל 2022 הגב
ארבל
"דְּזַבִּין" שבחד גדיא כפי שמנוקד ונהגה בצורה העממית, טעון תיקון. הלחם שתי המילים "די זבין" מבטא הקניה ולא רכישה. זאת משום שהמילה זבין (שלכאורה צריכה להיות מנוקדת זַבֵּין) היא בבנין פַּעֵל, המקבילה של פיעל בעברית, ומשמעה פעיל ולא סביל, קִנַּה (כמו הִקנה, של בנין הפעיל). וכן הוא בתלמוד הבבלי, בבא בתרא דף מז עמוד ב "תליוהו וזבין"- כפו אותו למכור. (ומשם לזָבַּן- המוכֵר המֻכָּר במשקל קטל...) אולם, בפיוט שבהגדה מתואר אבא כקונה, ולכן המילה המתאימה היא זְבַן, במשקל פְּעַל, המקביל לבנין פָּעַל בעברית. וממילא ההלחם הינו "דִזְבַן". וכך הוא בהגדות מדויקות.
11 באפריל 2022 הגב
חן ברק
אדרבה - על פי הרב?! מאיפה הבאת את זה? מילולית: על שגדול, על הגדול ממנו. א = על, ד = ש, רבה = גדול
22 במאי 2022 הגב

הוספת תגובה