הנהר, האופק וההד

רוביק רוזנטל | 20 בנובמבר 2014
המאמר הופיע בגיליון מס' 5 של המגזין "ליברל", אוקטובר 2014, שהוקדש לשאלות יהדות וזהות

תורה, מנחה וכפרה

התהליך הפרשני משמש בשיח היומיומי, בדיונים אקדמיים וספרותיים, בתחומי החינוך וההשכלה, המשפט וחיי המדינה. כך המילה המרכזית כל כך בשיח היהודי, 'תורה'. הוראתה המקורית היא מכלול המצוות, הידע והאמונות שיש להכיר על מנת לעבוד את האל, וכן הספר או הספרים המאגדים את המכלול הזה. בעברית החדשה זכתה 'תורה' להרחבת משמעות, והוראתה מכלול ידע ומחשבה בתחום כלשהו של אדם או קבוצה כלשהם. כך נוצרו גם צירופי סמיכות רבים כגון תורת הנפש, תורת ההיגיון, תורת ההסתברות, תורת המשחקים ועוד. תהליך דומה אירע למילה 'משנה' שמקורה תלמודי.

בתחום התרבות והתקשורת ניכרת חיבה יתרה למונחים מן המקורות. המילים 'שחרית' ו'מנחה', שמקורן תלמודי והן מתייחסות לתפילה וטקסים דתיים, התקבלו כשמות לאירועים תרבותיים המיועדים לכול. 'מעריב', שמה של תפילה, היה לשם פרטי של עיתון על שום שהוא הופיע בעבר בשעות הערב המוקדמות, ונחשב כמעין תפילת ערב בימים שהכול קראו עיתונים בשקיקה. המילה 'מוסף' התגלגלה גם היא מתחום התפילות אל תחום התקשורת. 'הדרן' היא מילה ארמית-תלמודית, שפירושה שאל הסוגיה שנלמדה נשוב ונחזור בעתיד. בעברית החדשה פירושה קטע נוסף שנותן אמן בתום ההופעה לאור בקשת הקהל. השימוש החדש בנוי על תשתית איתנה של הוראה תלמודית, גם אם אינה מוכרת לרובו של הציבור החילוני.

'הכנסת', היא בית הנבחרים הישראלי, היא שם שנקבע במהלך פרשני מודע בעקבות כנסת הגדולה של ימי התלמוד, שהיוותה מוסד מחוקק עליון. המילה 'משכן', שמקורה בבית הפולחן העברי הקדום, אומצה כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת, משכן הנשיא, המשכן לאומנויות וכדומה, על מנת להעניק להם הילה וכבוד. המילה 'ועד' נלקחה אף היא מלשון חכמים, ושם פירושה דווקא פעולת ההתכנסות, בעוד בעברית החדשה פירושה המוסד המתכנס. 'ועד' היא מקורו של החידוש 'ועדה'. גלגולים שונים הביאו מילים כמו 'שביתה', 'אזכרה', 'עצרת', 'מעמד' ואחרות מן הספרות הדתית אל העברית החדשה.

תהליך פרשני מתעתע חל על המילה 'כפרה'. משק כנפיה של המילה הזו מרחף על הפעולה הפולחנית. המקריב קורבן מבקש לכפר בכך על עוונותיו, ומצפה לסליחתו של האל. 'כפרה' קרובה בהוראתה לסליחה ולמחילה, ובתפילת יום הכיפורים  נמצא השילוש "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". חז"ל עוסקים בקשר בין קורבן לכפרה. באשר אדם נידון למות בחטאו, בא הקורבן מן החי, מכפר על חטאו ומציל את חייו. מן הצד זו נראית עורמה יהודית עתיקה המאפשרת לקיים דיאלוג עם האל הזועם ולשמור בכל זאת על הנפש. דוברי העברית הרחיבו את רכיב התחליף שבהוראת כפרה לכלל הוראה בפני עצמה, ובכך הפחיתו עוד מחומרת הקשר בין קורבן לכפרה. מותו של הקורבן מן החי הוא תחליף העונש הטוטאלי, שהוא מותו של החוטא. בימי הביניים, בהיעדר בהמות גדולות לשחיטה, התגלגל הקורבן לפתחו של לול התרנגולות, וכך נולד אותו "תרנגול כפרות", והוא מקרקר בייאוש עד היום הזה, לפחות כמטבע לשון. התרבות היהודית העממית העניקה לבושים לשוניים שונים לרעיון הכפרה כתחליף, כמו "שיהיה לכפרות", וביידיש: "אויף כפורס", עבור כפרות; וכן "אני צריך אותו לאלף כפרות". הכפרה עברה היפוך: מהקורבן הקשה ביותר לעניין חסר ערך, שאין מהרהרים הרהור נוסף באובדנו.

ועם זאת, נותר בתרבות היהודית רעיון הכפרה החמור: אדם יכול לקחת על עצמו את חטאו של אדם היקר ללבו, להצהיר שהוא תחליף לאדם אחר, ולמעשה, שהוא מוכן להקריב עבורו את חייו. זהו רעיון מאוחר אך נפוץ מאוד בתרבות אשכנז, ולא רק בה. בתרבות היהודית הצפון אפריקנית התגלגלה 'כפרה' למחוז מפתיע ומשעשע. כאן נאמר  על אדם אהוב "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק", תלך כפרה עליך, ובקיצור ישראלי, "כפרה עליך", ובקיצור נוסף, כפרה. ההגייה של המילה מלעילית, והוראת הביטוי: אני אוהב אותך כל כך, שאני מוכן למות במקומך ולכפר על עוונותיך.  מכאן נחלצה  כפרה מן הצירוף המקורי, משאלת המוות נשרה ממנה, ונותרה רק האהבה. כפרה, כלומר, אני אוהב אותך, אתה/את משוש חיי. כפרה התגלגלה כך, במלעיל, לשיח העברי העממי במשמעות אדם אהוב, וזכתה לפיתוחים כמו כַּפָּרית וכַּפָּרונת. מילת יום הדין כפרה (במלרע), הפכה למילת החסד והרחמים כפרה (במלעיל).

אלוהים הישראלי

הגלגול המפתיע ביותר אירע דווקא לליבת השיח הדתי, והיא המילה אלוהים. בהכללה ניתן לומר שמאמיניו של האל זנחו את המילה, והחילוניים אימצו אותה. אלוהים היא מלת מפתח בעברית הישראלית. היא מבטאת רגשות ראשוניים: הפתעה, כעס, ייאוש.

"אלוהים, אני לא מאמין למה שאני רואה!"

"אלוהים אדירים, כל פעם זה קורה לי!"

"מה יש לך, בשם אלוהים?!"

"אל אלוהים!"

אלוהים, ללא תוספות, היא מלה שישראלים רבים  משתמשים בה פעמים רבות ביום בנגינות שונות, בדיאלוג או בדיבור אל עצמם. בשימוש גם הגירסאות באנגלית כמו גוֹד, מיי גוד, או הנוטריקון האינטרנטי או.אם.ג'י, Oh My God.  אלוהים  מתגלה שוב ושוב בצירופים ובניבים יומיומיים כמו "יש אלוהים!", קריאת ניצחון ישראלית הנפוצה במשחקי כדורגל, בעיקר בשבתות. ויש גם תרגומים:

"אלוהים גדול", תרגום ישיר מ"אללה כרים" הערבי.

"אלוהים יודע", כלומר, לי אין מושג. תרגום ישיר מאנגלית, God knows.

החילוניים מדברים אל אלוהים, מתפללים אליו, שרים עליו. "אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש", כתבה תרצה אתר ושרה חוה אלברשטיין, "אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות, אלוהי השמשות והירחים". "באלוהים אמא", כתב יגאל לב, "אני שונא את המלחמה". "אלוהים שלי, רציתי שתדע", שר עוזי חיטמן בגירסה לילדים. "הם מסתירים את אלוהים" שר אביב גפן. הוא מתייחס בשיר דווקא לדתיים.

אלוהים מוסווה היטב במילות קוד, בברכות ובקללות בערבית שנטמעו בעברית, ובכולן צץ אלוהים המוסלמי. יאללה, ואללה ורַבַּכְּ צועדות יחדיו מאז תחיית הלשון העברית בשימושים מגוונים. דווקא הדתיים לפלגיהם  ממעטים בשימוש בשם  אלוהים מתוך נטייה להתחמק מהאפשרות שלאל יש שם, ובכך להודות שיש בו מימד אנושי ופרטי. גם  'יה' ו'אל' נתפסו כשמות שיש להסתיר, וככל שהדתי מחמיר יותר הוא יעשה הכול כדי לא להגות אותם. וכך הלכו ותפסו את מקום אלוהים שמות אחרים. "הקדוש ברוך הוא", ההולך ומשתלט כשמו של אלוהים, ככל שהספרות היהודית מאוחרת יותר, ולצידו "ריבונו של עולם".  בתנ"ך נקרא אלוהים בתפוצה רחבה יחסית, 'שֵם', פעמיים בה' הידיעה, 'השם', והצורה המיודעת הלכה והתפשטה עם הדורות. 'השם' מככב בצירופים כמו "השם ירחם", "השם יתברך",  "אם ירצה השם", "בעזרת השם". הוא  משמש גם דתיים מתונים, גם חוזרים בתשובה וגם מסורתיים, ומבחין ביניהם לבין חילוניים גמורים.

הנהר וההד

תורה, כפרה, אלוהים הם מקרים שונים של פרשנות חדשה של מילים עתיקות ורוויות ביהדות דתית. תהליך זה חל גם על צירופי לשון, על טקסטים ועל סוגות. סוגת התפילה, שיסודותיה טבועים בספר תהלים המופלא, יצרו אלפי תפילות לאורך הדורות, וגם שירי תפילה של משוררים מודרניים, חילוניים, כמו יהודה עמיחי ונתן זך. השפה הקדומה, על תכניה וגווניה ונופיה, יושבת בכל משפט בעברית, וכך זורם לו נהר המסורת מ"נעשה ונשמע" ועד "מה נשמע". המבנה של "מה נשמע" אולי יידישאי, הקשר בין מה שאנו שומעים למה שאנו עושים הוא יהודי מאוד.

זה הרגע לשוב לסוגיית שמה של השפה. אנחנו מדברים עברית. 'עברית' היא מונח מחבר בין היהודי, ממשיך שרשרת הדורות ופרשנה, לבין הישראלי, היהודי המודרני החי במדינה מודרנית. העברית היא גם יהודית, במובנה המקראי. התנ"ך מהדהד בכל מילה שאנו אומרים בעברית. היא גם יהודית במובנה התלמודי, כהגדרתו של אדם ברוך. בתחביר העברי החדש משוקעת השיחה התלמודית. תפיסת הנתק אינה עומדת במבחן.  טול מן העברית הישראלית את העברית הקלאסית, והיא צונחת כמאפה שהוצא מן התנור קודם זמנו. דבר לא נותר בה. קליפה ריקה.

ובכל זאת, שאלה אחת נותרת פתוחה. לתהליך הפרשני ולמבנה המשולש נהר (המסורת) -אופק (התרבות) - הד (הדורות), נדרש ידע שאינו רק לשוני אלא גם תרבותי. אפשר לצייר לצורך העניין ישראלי לא לגמרי מופרך, שמעולם לא קרא פרק תנ"ך, פרשה במשנה, שיר של יהודה הלוי, עגנון, ביאליק, עמיחי. ואולי גם אופקיו מצומצמים והידע של העולם הולך ומתמעט. העולם, לא רק הישראלי, מלא באנשים שסיימו י"ב כיתות והם נבערים מדעת. האם דובר כזה, החף מידע תרבותי, הוא פרשן לגיטימי? האם אכן יש לשפתו הד? ומכאן, האם יש חלק כלשהו ללשונו בזהותו? הוא יגדיר עצמו כיהודי, אבל שפתו לא תסגיר רמז ליהדותו. והאם ישתלטו הנבערים על  התרבות הישראלית החדשה, על מסדרונות הכנסת ועל אולמות הסטודנטים לתואר הראשון שילמדו כלכלה וניהול ומחשבים? ואם כך הדבר, אולי אדם ברוך צודק?

אינני מאמין בכך, שפה אינה יכולה להתנער ממטען הדורות שיצרו אותה. דוברי השפה מכילים את ההד שהיא יוצרת גם אם אינם טעונים ידע ומסורת כרימון. ובכל זאת, המשולש הזה: נהר, אופק והד, דורש טיפוח. לפני זמן מה הזכרתי במפגש עם קהל צעיר מאוד את הביטוי המקראי הנפלא "מצוות אנשים מלומדה". איש מהם לא הכיר את הביטוי. תיבת התהודה אינה מובנת מאליה, וסכנת הנתק ממשיכה לרחף מעל העברית. בלי שפה המתכתבת עם הדורות ועם התרבות היהודית בת אלפי השנים, נהפוך כולנו יצורים גלובליים חסרי פרצוף ותכונות, ונדבר עברית כמצוות אנשים מלומדה, כתינוקות שנשבו. בנינו ונכדינו ידברו בשפה שחזרה לחיים, אך איבדה את נהר הדורות שבתוכו צמחה, צמצמה את האופק שבו היא פועלת, ותיבת התהודה שלה  נאטמה. 


מאמרים קודמים