שפת השווא ושפת הפעמונים

רוביק רוזנטל | 26 בינואר 2021

על מלחמת הגרמנית ביידיש, לבוש המחלצות של הלדינו והתרומה המפתיעה של היהודית המרוקאית לעברית הישראלית * פרק נוסף מתוך "מסעותיי עם העברית"

גלים גלים הסתערו לשונות היהודים אל הארץ המובטחת, נושאים בחובם אלף שנות גלות, חוכמה עממית העוברת מאב לבן ומסבתא לנכדה, כל גלות ושפתה היהודית. בזה אחר זה  התנפצו הגלים אל החוף, ונפחו את נשמתן. לא ברגע אחד וגם לא בעשור, אלא לאט, בהיחבא, בגסיסה איטית. מדינת היהודים אינה זקוקה להן.

היהודים הגרמנים התגאו בכך שלא הייתה להם שפה יהודית. הם הרי גרמנים לכל דבר. "מילון בן יהודה שטראסה" הוא בעצם מילונה של גרמניה הקטנה שהקימו היֶקים בחיפה ובירושלים, בקרית ביאליק ובכפר סאלד. את התיעוב שלהם מן היידיש קשה להגדיר במילים, והם העבירו אותו לדור הבא, גם אלי. יידיש שמעתי במכולת. היא נטבלה כבר אז בריחות של מלפפונים חמוצים, והוכתמה בפירורי גבינה כחושה על הקרש של החנווני, מר פופקו. הלחם האחיד היה אותו לחם, אבל בבית הוא היה ein Brot, חד וקצר, ובמכולת הוא היה אַ שיינע בּרייטעלע, מתגלגל ומתחנחן. משפט חולין גרמני היה, למשל, was sagst du den da, מה אם כן אתה אומר בזה? ביידיש הוא נשמע אחרת, מתנגן ומתפתל בין מסרים נסתרים אירוניים: וואָס זאָגט ער אפּעס? וואָס, שנהגתה ווּס, הפכה סימן ההיכר של האשכנזים, ומכאן הכינוי ווּסווּסים. כך נקרא דוברי היידיש. לא היֶקים. היֶקים אומרים וָאס. בין וָאס לווּס פעורה תהום של  מסורות ושל דעות קדומות.

היֶקים תיעבו את היידיש כי היא פגעה בגאוות השפה הגרמנית, והדוברים בה היו נחותים בעיניהם. המדינה היהודית לחמה ביידיש כי היידיש הייתה טבועה בנשמתה. יוצאי רוסיה ופולין ואוקראינה וגליציה גדלו בתוך היידיש, וכדי לכבוש את ארץ ישראל היה עליהם להמית אותה, כי היא נושאת החותם של הגלות. הם דיברו יידיש בבית, הצניעו אותה ברחוב, וחזרו ודיברו בה במועדוני המפלגה ובבתי המסחר הקטנים. היידיש הערמומית שהושלכה מעבר לדלת חזרה דרך החלון, חדרה למחזור הדם של העברית והתערבה בה. מה נשמע ואיך הולך, אֶפֶּס וגֶשֶפְטֶן, צילֵייגֶר ובָּלֶבּוּסטֶה. האירוניה היידישאית חברה לציניות הצברית. מוישֶה גרוֹיס!  מה התכלֶס? ונקמת היידיש, המלעיל האוכל כל חלקה מלרעית ספרדית טובה בעברית הישראלית.

לא למדתי לאהוב את היידיש. מי שגדל בבית גרמני אינו יכול לרחוש לה אהבה. אבל למדתי לרחוש לה כבוד, ולמדתי שאינני יכול להבין את העברית, את המנגנונים המניעים אותה, בלי היידיש. ולא, זו לא התיאוריה המוזרה שאנו מדברים יידיש במסווה עברי. היידיש זורמת בעורקים, אבל היא אינה הלב, המוח ושלד העצמות של העברית.

את הלדינו, היהודית הספרדית, אהבתי מן הרגע הראשון. הלדינו  ספגה את הצליל הלטיני ושימרה אותו לאורך הדורות. ההברות פשוטות. העיצורים שוטפים את האוזן. מִי אַלמָה: נשמתי. דֶה נָאדה: אין בעד מה. הלדינו היא שפת אם, אבל היא נשמעת כאילו האמא היהודייה פושטת את בגדי העבודה במטבח, לובשת מחלצות ושרשראות פנינים, ומתבשמת לפני שהיא פוצחת בשיר ערש. גם הלדינו תרמה ניגון לעברית הישראלית. בצנעה. והיה לה סוכן סמוי ואהוב: הגששים.

ובינתיים, במקומות רחוקים מן האוזן, מתחת לרדאר הכלל-ישראלי, דיברו עוד שפות יהודיות. זרות לכל אוזן אשכנזית, שפות ללא הילה, ללא תיעוד, רחוקות כל כך עד שאיש לא מצא לנכון להילחם בהן. הן הרי ייעלמו כלעומת שבאו. יהודית בגדדית ויהודית כורדית ויהודית גאורגית ויהודית טריפוליטאית ונשדידאן, ובראש כולן, היהודית המרוקאית. ניב יהודי-ערבי הרחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. שפת השוָוא, ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. חְנון. כַפָּ'רָה. פְרֵחָה. תְחַ'רְוֵט. שָׂם לו ברז. תמזוג לי את התפוחי אדמה. הראיתי לו מאיפה הדג משתין.

בָּאָה הַסַּכִּין שֶׁל הָעִבְרִית: אֶחָד שֶׁמְּתַקֵּן אֶת הַדִּבּוּר, וְאֶחָד שֶׁמְּתַקְּנִים לוֹ אוֹתָהּ.

לשפת יוצאי צפון אפריקה קרה מה שלא קרה ליידיש ולא קרה ללדינו. היא הפכה לשפה ישראלית. קם לנו ניב ישראלי חדש, הניב המזרחי. סוכני הניב המזרחי הם בניהן ונכדותיהן של הסבתות ממרוקו. שרה שילה, בת לאב יוצא סוריה ואם יוצאת עירק, הרימה את המסך וכתבה את "שום גמדים לא יבואו", ספר מונולוגים המדברים בשפה שלא תועדה עד אז בספר. שבוע שעבר חשבתי. מה אתה משקר עלי. הכיור איך שנהיה ריק. הייתי הולכת. תצא בחוץ. הניב המזרחי משיב מלחמה למה שקראה אֶתִי דדון של שרה שילה "הסכין של העברית", ומקוטלג מיד בתווית שופטת: שפה עילגת. שפת רחוב. ואני אומר: יותר עדיף להקשיב.

וזה הזמן לחשבון קטן. אבישי בן חיים, מי שהוציא במהלך שנוי במחלוקת את ישראל השנייה מן הנפטלין, טען במקום אחר שהמרוקאים הם "עדה מתוקה". מעין גזענות הפוכה, סטראוטיפ רומנטי, ומופרך בעליל. ויש הוכחות.

לפני כמה שנים הוצאתי יחד עם מרכוס חנונה, שהגיע לישראל ממרוקו בגיל שש, את "חתונת ארטישוק – גירושי שזיפים", ספר חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו. בעקבות המחמאה הדביקה של הדוקטור פתחתי את הפרק הראשון, הפרק על היופי.

הרוצה יופי, שיסבול את ייסוריו. ‏לִי יְ'חְבְּבּ זִין, יְסבְּרְ לְ-עְדָאבּוּ‏‎‎‏.

היופי שלה יכסה את פגמיה. זִינְהָא יְ'כְטִי עְי'וּבּ-הָא.

היופי אינו מביא בצק. זְ-זִין מָא יְ'זִ'יבּ עְזִ'ין.

אני יפה, והדאגות הפכו אותי בלוּיָה. אָנָא מְזְיָ'אנָא אוּ לְ-הְמְם בְּלְלָאנִי.

מי שלקח אשה בגלל יופיה, בסוף יאכל את זוהמתה. לִי עְבָּאהָא בְּ-פְלוּסְהָא פְ-לָאכְר יָ'אכְּל כְּפְפוּסְהָא.

רוח פסימית, מרה, שורה על 1100 הפתגמים המובאים בספר. שאלתי את מרכוס על כך והוא חייך את חיוכו הנבון: "כאלה אנחנו. מָרים".


1
תגיות :
תמונה ראשית