שורשים יוצאים במחול

רוביק רוזנטל | 08 ביוני 2021

שיטת השורשים המעיקה על תלמידי הבגרויות היא מפתח לחגיגה לשונית. איך מחברים שורשים משותפים עניינים הנראים רחוקים זה מזה, מה אפשר ללמוד משורשים כמו קד"ם ואמ"ן, ומה חשב על זה מיקי רוזנטל * פרק נוסף מתוך הספר "מסעותיי עם העברית" שייצא לאור בהוצאת כתר

רביב דרוקר ומיקי רוזנטל הזמינו אותי לתוכנית "המקור" שעסקה בהוראת הלשון בבתי הספר. התזה שלהם הייתה שלימודי הדקדוק מיותרים. הסכמתי אתם שלימודי התחביר כמו שהם מזיקים יותר מאשר מועילים.

"כן," אמר מיקי בדרכו המחוספסת, "וגם העניין הזה של שורשים, בניינים, מי צריך את זה? למי זה מועיל?"

רצה הגורל והימים ימי סערת ההַדָּרָה, הדרת שירת נשים מטקסים ממלכתיים וצבאיים. הדרת הנשים היא אחד החטאים הכבדים של הדת היהודית לדורותיה, ובוודאי של נושאי דברה בעידן המודרני. "קול באשה ערווה" היא אמירה אומללה של פלוני, רב שמואל. פרופסור חובש כיפה למחשבת ישראל הסביר לי שמדובר בתקלה היסטורית. מאחר שאיש לא ערער על האמירה הבזויה הזו, היא נשארה תקנה לדורות, כאילו ירדה מהר סיני יחד עם לוחות הברית.

שאלתי את מיקי מה השורש של המילה הזו, הַדָּרָה. הוא לא ידע להשיב, שהרי מי צריך לזהות שורשים. הד"ר? דו"ר? מה זה חשוב? עניתי לו שרק אם יכיר את השורש יבין. השורש הוא נד"ר, והַדָּרָה היא חיוב או איסור על פי נדר. הנדר עומד ביום הכיפורים בשורה אחת עם האיסור, החרם והשבועה. כוח הנדר מעניק להדרה תוקף שעבור האדם הדתי אין לערער עליו.

"שכנעת אותי," אמר מיקי. ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא. "המקור" עלתה לאוויר, והמחאה נגד השורשים המיותרים הודרה ממנה.

קד"ם ואחדות הזמן והמקום

אין לי טענה למיקי. אף אחד לא לימד אותו שלשורשים יש משמעות. השורש, לימדו אותנו, הוא קובץ עיצורים חסר פשר. רק למילים הנגזרות מהשורש יש משמעות. ולא בא המורה, או יוצר תוכנית הלימודים שיספר את הסיפור הנכון. לשורש יש משמעות. השורש מכיל בתוכו גרעין משמעות, ומן הגרעין הזה נובטות המילים. השורש, המשמעות והמילה יוצאים במחול כליל יופי. הבה נצא במחולות.

אני יוצא למחול עם השורש קד"ם, והוא מוביל אותי בתפר שבין המרחב והזמן. גרעין המשמעות של קד"ם הוא יחסים במרחב: היות לפני או לנוכח דבר מה. קד"ם מציב אותי לנוכח השמש ומעתה 'קֶדֶם' הוא מקום מזרח השמש. רוחות השמיים מסתדרים על פיו, ורוח קָדים מנשבת ממנו. קד"ם מוביל אותי בזמן אל מול מה שקרה לְפָנים, מימי קדם ומן האדם הקדמון, מן המוקדם אל המאוחר. מאוחר, אגב, הוא מן השורש אח"ר, שגם גרעין המשמעות שלו הוא יחסים במרחב: היות אחרי דבר מה, וממנו נגזרו גם אַחֵר ואחריות. קד"ם מוליך גם קדימה, אל מול מה שעתיד לקרות, ומבשר את הקִדְמה. קד"ם מלמד אותנו שהמרחב והזמן חד הם, וכי שורֶה עליהם הוד קדומים.

אני יוצא למחול עם השורש אמ"ן, והוא חותר אל מה שבין אדם לזולתו, לבוראו, לערכיו ולמנהיגיו. אמ"ן הוא שורש האמת והאמונה, שורש האמינות והנאמנות, ויש קושרים אותו למעשה האומנות. כולו אומר ביטחון בדבר הנכון והיציב שאין לערער עליו. מן השורש עולות גם שאלות. האם הנאמן לאדונו, האומר אָמֶן תמיד, נאמן גם לָאמת? האם האמונה אינה לעיתים מכשול לאמת?

אני יוצא למחול עם השורש דב"ר, והוא מחבר בין השפה לבין מה שהשפה מייצגת, בין המסמן והמסומן. במחשבה היהודית לדורותיה הדיבור והדָבָר אחד הם. ללא המילה הנאמרת בדיבור פֶה ומעניקה לדבר שֵם, אין לדבר קיום. בעשרה מאמרות נברא העולם, אומרת מסכת אבות. המחשבה המטלטלת הזו כולה שלנו. יש לה אולי מקבילה אצל הדודה הקשישה, הארמית: מילתא, שהיא המילה והיא הדבר.

אני יוצא למחול עם צמד שורשים. ספ"ר וחש"ב. שניהם מחברים את המִסְפָרים עם המילים. מחשבה וחישוב, חשיבות וחשבון. סיפור ומִסְפָּר, סֵפֶר וספירה. המַחְשֵב יודע לחַשֵב, שכן מוטמנים בו שני מספרים באינסוף חיבורים, אחד ואפס. האם המחשב יודע גם לחשוב? מה בין מסַפֵּר הסיפורים לאשף המספָרים? ועוד, משני אלה יוצאים צאצאים לרוב, השורשים התנייניים: לחַשְבֵּן ולהתחשבן ולמַחְשֵב ולתַחְשֵב, למַסְפֵּר ולסַפְרֵר, ולכל שורש תנייני חלקת משמעות קטנה.

הזמן וההזדמנות, הסוס והסייס

מערכת השורש אינה מושלמת. היא מבוצרת היטב במתחם הדינמי של השפה: הפעלים. לכל פועל שורש המניע אותו לפעולה. לצד זה, אלפי מילים אינן גזורות משורש כלשהו. אף ופֶה, הר וגיא, פיל ושפן, אב ואם ואחות, שָם וכאן, מי ומה, היא והוא נולדו ללא שורש. שלא לדבר על אלפי המילים השאולות המציפות את השפה, ובסביבתן לא שמעו על שיטת השורשים השמית.

לכאורה מדובר במערכת פגומה. אלא שמערכת השורש ניחנה במעלה המכסה על חסרונותיה: היא מנגנון יצירה הפועל בשפה מתוך עצמה. כך נולד בה בעורמה לשונית היסטורית מנגנון מַשלים. לא השורש מוליד את המילה, אלא המילה מולידה את השורש. האבן נטולת השורש הולידה את המאובן, הממון את המימון, הזמַן את ההזדמנות, הָעיר את העיוּר, הסוס את הסייס, השפן את המשתפן והחרדון את המתחרדן. מכינוי הרמז 'זֶה' נגזר השורש זה"ה, המאפשר לנו להזדהות ולהתכתש בפוליטיקה של זהויות. מן הצירוף 'עד כאן' אנחנו מעדכנים ומעדכנות, ומן הנוטריקון דו"ח אנחנו מדווחים ומדווחות. שלל שפות שנגעו בעברית מצטרפות בחדווה למשחק. דובר העברית מתפלסף ביוונית, מקטר ומפרגן ביידיש, מאלתר בארמית, מצ'זבט בערבית, מדקלם בגרמנית, מבלגן ברוסית ומפנטז באנגלית. עדיין נותרו אלפי מילים מחוץ למערכת השורש. אדם ועולם. טחול וטבור. אגרטל ופרוזדור. אולי גם יומן יגיע.

או.קיי, יאמר מיקי. אז 'אוטובוס המהדרין' נגזר גם הוא מאותו נדר שיש לדחוק את האשה במרחק פיתוי מן הגברים? ממש לא. אוטובוס מהדרין נועד למהדרין במצוות, מן השורש הד"ר, ואין לך הידור גדול במצוות צניעות מהַדָּרת אשה לירכתי האוטובוס. יד המקרה הִפגישה הדר בהדר. השפה העברית מלאה פגישות מקריות שכאלה. נֶשֶק ונשיקה, לֶחֶם ומלחמה, גֶשֶם והגשמה. שתי וערב, ערב רב, ערבה ומערב. כמה מבלבל, וכמה מסעיר.


1
תגיות :
תמונה ראשית