ראיתי מילה רבת יופי

רוביק רוזנטל | 11 במאי 2021

מה הופך את 'כמוסה' למילה יפהפייה? מה מעניק למילה 'יפהפייה' חדווה מעודנת? מה הופך את המילה 'חדווה' למסיבת ריקודים סוערת אך מגושמת? מה גורם לנו לחוש את הזיעה הנוטפת מ'מגושמת'? * פרק נוסף מתוך "מסעותיי עם העברית"

הַמּוֹכֵר הֵנִיף אֶת שְׁתֵּי יָדָיו אֶל עַל. אוֹר לָבָן זָרַח, חֲלִילִים הֵחֵלּוּ לְנַגֵּן. אַרְבַּע מִלִּים הִתְרוֹמְמוּ לְאִטָּן וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל מְכֻשָּׁף. הַמִּלִּים הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

לַמִּלָּה גַּחְלִילִית הָיוּ עֵינַיִם נוֹצְצוֹת כְּמוֹ שְׁנֵי כּוֹכָבִים.

הַמִּלָּה שַׁחַר זָרְחָה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּיוֹם אָבִיב.

לַמִּלָּה אַפְלוּלִית הָיָה שֵׂעָר שָׁחוֹר וְשׁוֹפֵעַ.

לַמִּלָּה דּוּמִיָּה הָיָה צֶבַע כָּחֹל וְעָמֹק שֶׁל יָם.

בספרי "חנות המילים של נעם" יוצאים נעם וטליה למצוא את המילה היפה ביותר בעולם בחנות המילים שברחוב המתנות, ואינם מצליחים לבחור. לפני כן הביא נעם לגן הילדים את המילה החזקה ביותר בעולם, את המילה המצחיקה ביותר בעולם, וגם מילה בצבע תכלת, מילה עגולה ומילה מתוקה.

מילים מדברות אלינו בכמה ערוצים. ערוץ ההגה, ערוץ הצורה, ערוץ המשמעות וערוץ ההיסטוריה. הערוצים האלה מעסיקים את חוקרי השפה ומעשירים את הידע. אבל יש ערוץ נוסף. למילים יש אישיות. יש להן אופי משלהן. יש להן פרצוף, יש להן ריח וצבע. הן עשויות להצחיק אותנו, להפחיד אותנו. יש מילים אהובות ומילים שנואות, מילים מעצבנות ומילים מנחמות.

זמזום מזמזמת, ציוץ מצייצת ומלמול ממלמלת

במהלך ימי הקורונה נשאלתי מדי פעם על המילה קפסולה. הזכרתי שיש לה חלופה עברית: כמוסה.

"כמוסה, מילה יפהפייה", נאנחו השואלים. הסכמתי אתם.

מה הופך את 'כמוסה' למילה יפהפייה? מה מעניק למילה 'יפהפייה' חדווה מעודנת? מה הופך את המילה 'חדווה' למסיבת ריקודים סוערת אך מגושמת? מה גורם לנו לחוש את הזיעה הנוטפת מ'מגושמת'? אפשר לנסות ולנתח, הניתוח יעלים את הקסם. הקסם מתחולל במפגש חד פעמי בין צליל, צורה ומשמעות. לא, אני לא מדבר על האונומטופאות, מילות התצליל. זה קל מדי. ברור מדוע זמזום מזמזמת, ציוץ מצייצת ומלמול ממלמלת, מֵם של אמא מניקה ומחבקת בשלל שפות, בֵּית או פֵּא של אבא מרחיקות ומצַווֹת בשלל שפות. יש גם מילות גבבה, כפי שקרא להן זָלי גורביץ. הֵיי. הוֹ. אהמ. יוֹאוּ. אח. וויי וויי וויי. בלאבלא. מילות הגבבה מספרות את עצמן. הן לא זקוקות לתיווך. המפגש שאני מדבר עליו הוא מֵעֵבֶר לזהות הצליל והמשמעות, והוא מסתורי וחמקמק.

'חמקמק'. איך מתפתלת המילה הזו כצלופח ומובילה אותנו אל 'חמוקיים', המילה הארוטית מכולן. מילים רבות בשפה נקשרות לחוויה המינית. חלקן נעדרות ארוס. פין. פות. קוּס. תחת. 'שדיים' כבר נעה בגלים, מתנשאת. 'שפתיים' מקרבת גוף לגוף. 'חמוקיים' מדברת ארוטיקה. את המפגש המיני בין גבר לאשה לא מספרים באמת הפעלים 'לשכב' או 'לשגול'. 'להזדיין' רווּיה בזיעת הגבר. המפגש ההדדי מסופר במילים שנעלמו כמעט. להתעלס. והמילה התלמודית הממזרית 'מַזְמוּטִין', הדודה הזקנה של 'מזמוזים'.

"בְּבַקָּשָׁה, תִּבְחַר," אָמַר הָאִישׁ, וְהִצְבִּיעַ עַל יְצוּר עָגֹל וְקוֹפְצָנִי. "זֹאת בִּרְיוֹן, מִלָּה רַבַּת אוֹן."

"בִּרְיוֹן?" אָמַר נֹעַם בְּאַכְזָבָה, "זֹאת בִּכְלָל לֹא מִלָּה חֲזָקָה. הִיא נִשְׁמַעַת קְטַנָּה וַחֲלָשָׁה."

"חֲלָשָׁה? אָז בְּבַקָּשָׁה!" אָמַר הַמּוֹכֵר, "קַח לְךָ אֶת הַר! מַמָּשׁ נֶהֱדָר!"

"מָה פִּתְאֹם הַר," אָמַר נֹעַם, "מִלָּה כָּל כָּךְ קְצָרָה, רַק הִתְחִילָה וּכְבָר נִגְמְרָה."

נעם עומד חשוף מול מדפי מילים. הוא מביט בהן, הן מדברות אליו. לילדים יכולת טבעית לחבור למילים כאילו היו חברים, יצורים שכאלה. כדי לחבור כך למילים אנחנו צריכים לחזור אל הילד שבנו.

לֵילה היה לֵילו, לֵילו היה לא לה

השפה היא יקום מוזיקלי. הכתב הוא התווים, הדיבור הוא הנגינה. ביצירה לוקחים חלק מרכיבים רבים שמהם עשויה שפה. תנועות ארוכות וקצרות, שינויים קלים בגובה הקול ובגוון הקול, הפסקות נשימה, מקום הטעם, וצליל העיצורים המרכיבים את המילה. הצליל מצוי בליבת החיבור הלא מתוּוָך שלנו למילים. עיצורי למנ"ר שוטפים, אפשר לזרום אתם לנצח. מים. ארמון. מילֶניום. העיצורים השורקים והנחציים והחיכיים מניחים בפניהם מכשולים, מפרים את השלווה. לעיתים המפגש בין השוטף לבין השורק או הנחצי מחולל יופי. כמוּ-סָה. ני-צָ-נים. טְלָלִים רוֹסְסִים. אמיר גלבע ידע את סוד יופיין של המילים.

מול מפגשי היופי האלה מספקת השפה רגעים של תיעוב. כמו המפגש בין חֵית לרֵיש, בסדר הזה. 'חרחור' היא אונומטופאה, מפגש עיצורי החרחור הביא לנו את החורבן, החורב, החרון וחרי האף, את הנחירה ואת החרופּ, את החֶרְבּוֹן והחִרְבּוּן והחרא, את החרטא והחרטבונה. ודי עם הסירחון הזה, או עם המילה המסריחה מכולן: צחנה.

המילה היפה ביותר בעברית בעיניי היא 'גחלילית'. ביאליק הגה אותה כשכתב שיר לילדים על 'גוּמרַת הלילה', כפי שנקרא אז הרמש המאיר. כמה רבדים יש למילה הזו. גחלת עוממת, לילה, ואשה מכושפת, לילית. גימֶל החיכית וחֵית הלועית פוגשות את לָמֶד השוטפת, שכרתה ברית עם המוזיקה: לה לה לה, לי לה לו, או-לה-לה, צליל, חליל, לֵילה היה לֵילו, לֵילו היה לא לה. וההכפלה. לי. לִילִי. לילית.

"אמא לא ידעה עברית", סיפרה חוה אלברשטיין. "השפה נשמעה לה קשה ולא נעימה להגייה, והיא הלכה כל יום לאולפן בתקווה לפגוש מילה נעימה שתשנה את דעתה על הצליל העברי. יום אחד חזרה מלאת שמחה הביתה ואמרה: 'מצאתי את המילה הכי נעימה ונחמדה בעברית'. זקפו בני המשפחה אוזניים, ואמא אמרה: 'המילה היא 'אומללה'".

המילים שבהן נכפלת ההברה הפתוחה האחרונה הן כלילות יופי. ההכפלה מעניקה למילים עידון, הצטנעות. אָפֵל מתגלגלת לאפלולי, עגום לעגמומי, צמרי לצמרירי וחולה הירח לסהרורי. החמציצים פורחים, הארץ מָלאה נאפופים, האוויר לִחשושים והאדמה גבשושיות.

אוושה חרישית, סוס צוהל באחו, ערפילי שחר נמוגים אט אט, הלב מתמלא כיסופים. הנה מילה שאינה זקוקה לאותיות השטף. כיסופים. מילה שהיא כלילת יופי.


1
תגיות :
תמונה ראשית