מאפסוסי ועד תרדפה: מילון חידושי ס. יזהר

רוביק רוזנטל | 31 באוגוסט 2021

הסופר הגדול של דור תש"ח, ס. יזהר, הרבה לשלב בספריו חידושי לשון, רובם משלו לצד מילים נדירות שאותן חשף בכתיבתו. במלאת 15 שנה למותו מובא מילון מקיף (ולא שלם) של חידושיו 

ס. יזהר הרבה, ברוב כתביו המוקדמים, לשלב בספריו חידושי לשון. רובם נועדו לצרכים ספרותיים ולא לשימוש יומיומי או תקשורתי. מגוון המילים שחידש או הביא אל הספרות לראשונה הוא עוד שער ליצירתו המופלאה, החד פעמית.

עיקר האיסוף נעשה על פי מילון אבן שושן. אברהם אבן שושן נהג לתעד במילונו מילים ספרותיות רבות, ובלי עבודתו זו מילים אלה היו נעלמות ונותרות לכל היותר נחלת חוקרי ספרות. ההגדרות ומראי המקום לקוחים מן המילון.

המילון המובא כאן אינו מתיימר לקבוע שכל המילים חודשו על ידי יזהר, ובמקרים מסוימים מובא שימוש נוסף בתקופה קרובה. סופרים ומשוררים של דור תש"ח ושל קודמיו נהגו לחדש מילים ספרותיות, ורובן כאמור לא שרדו בשימוש. עם זאת ניתן להניח שרוב הערכים הם חידושים מקוריים של יזהר. כמו כן מובאים שימושים ייחודיים של יזהר למילים מתקופות קודמות.

יזהר גם נהג להשתמש בביטויי סלנג של התקופה. חלקם שולבו כאן כמו 'מטומבל' ו'מחוריין', וכן יש לציין למשל את הביטוי 'איך המרגש' שהיה נהוג בעבר ולא נכחד עד היום.

חידושי יזהר נשענים לעיתים קרובות על הכנסת שורש ידוע למשקל חדש, כמו שֶמֶט ופַהַק במשקל הסגוליים, מִסְבָּך במשקל מִקְטָל, חיסלון וחישפון במשקל קיטָלון, פעלים בהכפלת ל' הפועל כמו זנבב וחטמם, ומילים במשקל ההכפלה של ההברה האחרונה שהיה אהוב גם על ביאליק ושלונסקי, כמו טפלולי וספגוגי. החידושים מעידים על הכרות עמוקה עם טקסטים מסורתיים, בעיקר מלשון חז"ל וימי הביניים.

המילון אינו שלם, וכל תוספת ממוסמכת כולל מראה מקום תשולב במילון.

הגממית הגלדנית של הגבהתן

אִבֵּב. השמיע קול אבוב: "ואני מתקין לי חליל רועים שאפשר לאבב בו" (ימי צקלג, 332).

אִדְוָה. נערך בצורת אדוה, גלים גלים: "ורק פיקולי אד תמימים מאדווים מעליהן" (ימי צקלג, 453).

אִוְשׁוּשׁ. אוושה קלה, רחש קל: "וכל קנה אמר אוושוש" (שיירה של חצות, 97). גם: אִוְשֵש.

אַחֲוָיָה. נוהג מקובל, הופעה, גינונים: "לבוז לכל דקדוקי האחוויות למיניהן" (ימי צקלג, 639). בעקבות ארמית (דניאל ה 12).

אָטִים. בלתי חדיר למים או לגזים, וכן כמטפורה: "כזו נעשית עתה נפשו של אדם: מדונגת ואטימה ומוגפה" (ימי צקלג, 137).

אֻפַּס. בוטל, הפך לאפס: "דממה מאופסת על כל" (ימי צקלג, 153). לפועל שימוש נבדל באימוני ירי.

אַפְסוּסִי. אפסי, חסר ערך: "אלה המעטים, הקלים, האפסוסיים" (ימי צקלג, 805). מופיע גם אצל משה שמיר.

אֻקְלַם. סוגל והורגל לאקלים מסוים: "צמחים שלא כולם אוקלמו" (ימי צקלג, 555).

אָשׁוּן. קשה, בלתי גמיש: "וחוזר לרגעים וניצוק לגוף אשון" (ימי צקלג, 193). בעקבות ארמית תלמודית.

בִּטְבֵּט. ניפח, הבליט: "בטבט שפתיו תוך שהבליט סנטר" (חרבת חזעה, 43). בעקבות 'בצבץ' ו'נבט'.

בַּקְבּוּקוֹן. בקבוק קטן: "ולעולם יש בכיסו בקבוקונים ומבחנות" (ימי צקלג, 18). גם שם צמח.

גְּבַהְתָּן. גבה קומה, קיפח: "מפסיע מעדנות אחד גבהתן אל הקרונות" (ימי צקלג, 9).

גַּדְפָנִי. שיש בו מן הגידוף: "איזו נוקמנות מחכה לטַרפה קצרת רוח, גדפנית" (ימי צקלג, 895).

גְּלֹג לְסַבְתָּא. אל תדבר שטויות, ספר לסבתא: "קצנו מפניך, מוטה, חזינו כבר בגבורותיך! בקצרה: גלוג לסבתא!" (ימי צקלג, 320). בעקבות הפועל המדרשי גָלַג: פטפט.

גִּלְדָּנִי. קשה כעור, דומה לעור: "כלענת המדבר, גלדנית, נוקשת רקמה" (ימי צקלג, 137).

גְּמָמִית. גומה, שקע בגוף: "אותן גממיות-חן המתעלמות ועולות אל כותרת הירך" (שיירה של חצות, 59). בלשון חז"ל במשמעות גֵב, גומה באדמה.

דּוֹר הָאֶסְפְּרֵֶסוֹ. צעירי שנות השישים בישראל, שלא השתלבו בתרבות תנועות הנוער. נטבע בעברית על ידי יזהר בנאום בוועידת מפא"י מיום 30.6.1960, שם ייחס אותו לארתור קסטלר.

דּוּרֶגֶל. מתקן בעל שתי רגליים המשמש כחצובה: "הדורגל של המרגמה" (ימי צקלג, 225). צורת הריבוי היא דוּרַגְלים, ששובשה ל'דוּרְגָלִים' ובגזירה לאחור נוצרה הגירסה דוּרְגָל.

הֶאֱזִיב. עלה בו אזוב, כוסה באזוב: "האזיבו רעפי הלזבזת" (ימי צקלג, 177).

הֶאֱפִיס. איפס, שם לאפס ולאין: "מחקה כל מילה טובה והאפיסה אותה לאבק" (ימי צקלג, 12).

הַבְלוּחַ. נצנוץ מעומעם: "והגבעות שלהלן, הבלוחי המרחקים הדלוחים" (ימי צקלג, 788).

הִגְמִישׁ. נעשה גמיש, חדל להיות נוקשה:  "מאליה, בלא פקודות, נפרדת השורה, מגמישה יותר.. נכונה לכל הפתעה" (ימי צקלג, 24). מופיע בכתבי אחרים במשמעות הביא לידי גמישות.

הֲגַסָּה. זלזול, חוסר יחס, תכונתו של מי שלבו גס במשהו: "הצית לעצמו סיגריה והפנה גבו בהגסה אל הבקעה ההיא" (ימי צקלג, 135).

הִדַּגְדֵּג. דגדג את עצמו: "עם חיוך מתפשט מאליו לאלתר, נכון להידגדג" (שיירה של חצות, 73).

הִזְדַּבֵּב. רחש, שרץ: "זבובים מזדבבים בדיצה. ימח שמם" (ימי צקלג, 763). בעקבות 'זבוב'.

הִצְחִין. הסריח, הבאיש: "עיירת תגרנים מצחינה" (בפאתי הנגב, 129).

הִקְרִיר. נעשה קר יותר: "מתחיל להקריר בעולם וצעיף קלקלש של לחות מצטבר" (ימי צקלג, 421).

הִתְאַדֵּשׁ. נעשה אדיש, התייחס בשוויון נפש: "כביכול התחלת מתאדש ומגס לב בפגזים" (ימי צקלג, 622).

הִתְחַטְחֵט. התחפר, התפלש: "פמפיק מתחטחט בעפר" (ימי צקלג, 611). בעקבות הפועל התלמודי חטחט: חפר.

הכלומאי היבשושי לחשש בחתוליות

זַבְלוּלִי. ספוג ריח של זבל: "עשן יורד, חריכה עם אבק יבש, זבלולי" (ימי צקלג, 1077).

זַהֲבוּב. דמדום אור כעין הזהב, נצנוץ צהוב: "הראות מערבה נעתמה בהוד זהבובים" (ימי צקלג, 260).

זְכוּכִיתִי. "מגביה מצחו ואת עיניו, מעוגלות אימה זכוכיתית" (ימי צקלג, 230).

זִנְבֵּב. זינב, קיצץ: "חדל ליילל כאילו זנבבו לך בזנב" (ימי צקלג, 8).

זַרְבּוּב. חרטום, קצהו הקדמי של כלי רכב: "קרונו הגדול השולח זרבובו המגושם לפניו" (שיירה של חצות, 132).

חִטֵּם. הבליע בתוך האף: "בתוך העדה הקטנה הבולעת רוקה ומחטמת דמעותיה" (החורשה בגבעה, 368). משמש אצל סופרים אחרים במשמעות אנפף.

חִטְמֵם. אנפף, דיבר כשאפו סתום: "אמר עובדיה וחטמם... התעטש" (ימי צקלג, 84).

חִסָּלוֹן. חיסול, סוף, כליה: "מי ככה כפה עלינו את חֶסלוננו, את נפילת הכול?" (ימי צקלג, 1117).

חִשָׂפוֹן. גילוי, היות חשוף וגלוי: "חשפון השטחים ועמעום האופק מרתיעים מעליהם בשיממון" (ימי צקלג, 227).

חֲתוּלִיּוּת. תנועת חתול, גמישות: "אז מתחיל הצריח של המשוריין נע-סב, מחליק בחתוליות זהירה" (ימי צקלג, 1127).

טִוּוּחַ. קביעת הטווח על ידי יריית ניסיון: "ופגזי טיווח ראשונים שורקים, ומיד מתחיל הברד הזה" (שיירה של חצות, 147).

טִחְטֵחַ. ירה: "התחילו מטחטחים לפניהם אלומות אש ארוכות" (ימי צקלג, 238). בעקבות טח-טח.

טַפְלוּלִי. טפל במקצת, חסר טעם: "מגחך גיחוך טפלולי" (ימי צקלג, 655).

יַבְשׁוּשִׁי. יבש במקצת: "לא נותרו לתפרחתו אלא קרנות סוככנים מדולדלים ויבשושיים" (ימי צקלג, 656).

יַחֲפָה. החלק הערום של הרגל: "יחפותיו מלטפות את חלקות העפר שוב ושוב" (ימי צקלג, 373). משמש במשמעות קרובה אצל שלונסקי ושנהר.

יַשְׁנוּנִי. נוטה לישון הרבה, מנומנם: "השקט הזה שלה, תמיד, לא שהיא ישנונית, הו לא, אלא שאין בה רעש" (ימי צקלג, 964).

יְתֵדָנִי. דמות יתד, קוני: "דמויות יתדניות אחדות" (ימי צקלג, 897).

כְּדָאִיּוּת. היות ראוי והגון, היות רצוי ומועיל: "אותו צלף מוסתר, כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו" (ימי צקלג, 487).

כִּוְנוּן. סיגול, תיאום, הבאת מכשיר או מתקן למצב מתאים: "מציץ בשעונו, מדייק בכוונון הכפתורים" (ימי צקלג, 582).

כִּוְצוֹן. התכווצות, הצטמקות: "אותו כווצון לב פרוע, אותה התרחבות פתע" (ימי צקלג, 344).

כְּחַלְחַלּוּת. צבע כחלחל, צבע כחול בהיר: "כחלחלות השפתיים" (ימי צקלג, 661).

כְּלוּמַאי. לא יוצלח, בטלן, ביש גדא: "סתם זב חוטם אחד. כלומאי. אפס" (ימי צקלג, 82). הגרסה היזהרית ל'כלומניק'.

כְּלוּמִיּוֹת. אפסיות, דלות: "חריץ דל, מעליב שטיחותו, בכלומיותו, בריקותו" (ימי צקלג, 107).

כֻּסַּס. קוצץ, כורסם: "הפריאו קוצים וגדמות שיחים מכוססים ומעופרים" (שיירה של חצות, 9).

כִּתְבֵּב. הרבה לכתוב, כתב וחזר וכתב, נאמר בנימת זלזול: "ועד שיתחיל זה לחשב חשבונות ולכתבב טפסים" (ימי צקלג, 287).

לְבַדִּיּוֹת. היות לבד, יחידות, גלמידות: "כובד עצב. בדידות. עצב. לבדיות" (ימי צקלג, 887).

לִחְשֵׁשׁ. השמיע בלחישה, לחש בקול נמוך ביותר: "פתח ולחשש חרש משהו" (שיירה של חצות, 24).

מרפקן משופם, מחוריין ומטומבל

מְאֻגָּם. עשוי בצורת אגם: "אני קם ויורד לי ... אל הוואדי המאוגם" (ימי צקלג, 331).

מְאֻצְבָּע. דומה לאצבעות, גזור בתבנית כף היד: "מריצים מבט לאורך השלוחה המאוצבעת" (ימי צקלג, 201).

מְאֻקְדָּח. נושא אקדח, מצויד באקדח: "זה החובש המשופם והמאוקדח" (ימי צקלג, 630).

מַגְבִּיחַ. שמופיעה אצלו גבחת, ששער ראשו מעל למצח מתחיל לנשור: "איש רזה היה... קצת מגביח, קצת מקריח" (סיפורי מישור, 70).

מְגֻבְשָׁשׁ. בעל גבשושיות, מחוספס: "הסנטר הכבד המגובשש" (החורשה בגבעה, 349).

מְגֻמָּם. שיש בו גומות קטנות: "קרסול דק, מגומם שקעים גמישים" שיירה 97).

מַהֲדוּר. עיקום, פיתול: "ובא גם קרון המסייעת ... גנוח והתנדנד במהדורי השדה" (ימי צקלג, 728).

מַהֲמוֹרָנִי. מלא מהמורות, מלא בורות: "והאדמה מהמורנית ומעוקשת סביב" (ימי צקלג, 488).

מוּכְנִית. באופן מכני, אוטומטית: "והתחילה דוברת מוכנית אל האפרכסת" (שיירה של חצות, 119). בעקבות 'מוכני' התלמודית ו'מוכניי' המשכילית.

מוּקְיוֹנִי. ליצני, נלעג: "בנפתולי עגבנות מוקיונית" (ימי צקלג, 688).

מוֹרְטָנִי. מורט, מצליף ופוגע: "תדחפת הרוח המורטנית" (ימי צקלג, 951).

מְזֻפָּת. גרוע, פגום, מקולקל: "כיתה וחצי מול ארץ שלמה! זפת מזופתת!" (ימי צקלג, 168). סלנג, בעקבות 'זיפְת', גרוע בערבית. בעקבות לשון ימי הביניים משמעות המילה 'מצופה בזפת'.

מְזֻרְבָּב. בעל זרבובית, מחודד: "יעקובסון מגביה ראשו השועלי, המזורבב, הטבוע בשלושת רבעיו בקסדה גדולה" (ימי צקלג, 238).

מְחֻרְבָּן. מקולקל, מושחת, פגום: "ודווקא כביש מחורבן זה הריהו גבול" (שיירה של חצות, 45). בעקבות מילת הסלנג הוותיקה 'חרבון'.

מְחֻרְיָן. מטונף, מזוהם: "לא יושיעו לכם הברזל, צאו, חריונים מחוריינים" (ימי צקלג, 1137).

מְטֻוָּח. מכוון למטרה: "הבקתה הסרוחה הזאת מטוּוַחת אצלם מבעוד יום" (ימי צקלג, 415).

מְטֻמְבָּל. מטומטם, משועמם, טיפשי: "נבלה בן כלבה ... טמבל מטומבל" (ימי צקלג, 292). בעקבות 'טמבל'. מופיע גם אצל שמיר וקובנר.

מְיֻבָּב. שנגרמה לו יבבה: "קני הכלך המלבינים... ערומים ומקלניים, מיובבים ברוח" (ימי צקלג, 802).

מְלֻזְבָּז. שיש בו לזבז, שיש בו שפה או כרכוב: "החומה המלוזבזת זהב עשבי סוף קיץ" (ימי צקלג, 469).

מֶלַח הָאָרֶץ. מימוש עברי של הביטוי הנוצרי salt of the earth: "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה" (שיירה של חצות, 176).

מַלְמְלָנִי. שהוא כעין מלמלה: "מה מזדפת לך בלב – שֵׁא, נפש מלמלנית, רטטנית" (שיירה של חצות, 53).

מְלֻמָּן. מתובל בלימון: "אמא הכינה לך תה ממותק ומלומן" (ימי צקלג, 700). מופיע גם אצל איתמר בן אב"י.

מְמֻגְנָט. נמשך כמגנט, צמוד, מודבר, בהשאלה: "כפות הרגליים ממאנות, ממוגנטות כבמסמרים תחתיו, אינן נעקרות" (ימי צקלג, 531).

מְמֻטְפָּח. עטוף במטפחת: "ודוד מגשגש בזרועו הממוטפחת" (ימי צקלג, 640).

מְנֻבָּז. נבזי, מרושע: "רק רכילות, רכילות מנובזת" (ימי צקלג, 395). בעקבות 'נבזה'.

מְנֻפָּט. ספוג בנפט: "שתו מים טפלים קצת ומנופטים" (ימי צקלג, 272). במשמעות אחרות: מנופץ, חבוט (בעיקר כותנה).

מִסְבָּךְ. אוסף דברים מסובכים, תסבוכת: "מסבך ערגונות עגומים, ואין להם התרה" (ימי צקלג, 333).

מְעֻשָּׂב. מכוסה עשב, שעלו בו עשבים: "הגבעה המעושבת" (ימי צקלג, 128). משמש גם במשמעות 'שנתלשו ממנו עשבי הבר".

מִצְלָב. מקום הצטלבות: "בבואם אל המקום היעוד הזה, המצלב, אשר בו חוצה הדרך את קו הפסים" (סיפורי מישור, 189).

מַקְלָנִי. שהוא כמו מקל, דק וארוך: "קני הכלך המלבינים... ערומים ומקלניים, מיובבים ברוח" (ימי צקלג, 802).

מַרְפְּקָן. בעל מרפקים, מי שנוהג להידחף ולהשיג בכוח את מבוקשו: "נבזות שהוא כזה מרפקן, חזק ומחוצף" (ימי צקלג, 1099).

מְשֻׂפָּם. בעל שפם, מי שמגדל שפם: וחזר ובא עם ברנש משופם שפם-שפמתיים" (סיפורי קיץ, 76).

הפסיקון הפשפשון חטף עטשת

נִגְהַק. התפרץ והוקא אגב גיהוק: "ולהחיש את עליית פקעת הגוסי הנגהקת" (ימי צקלג, 132).

נוֹקְמָנִי. השואף לנקום, שיש בו משום נקמה: "מעיבים במין עכירות נוקמנית את התכלת" (ימי צקלג, 174).

נִזְדַּפֵּת. נעשה מזופת,  נתקלקל: "מה החמיצות הזאת, מה יש, מה נזדפת לך בלב?" (שיירה של חצות, 53).

נַכְלוּלִיּוּת. ערמומיות, מעשה נכלולים: "וגיחכה אליך בנכלוליות עליזה" (ימי צקלג, 132).

נִכְלָמוּת. היות נכלם, נעלבות: "עומדים רטובי נכלמות" (סיפורי מישור, 199).

נֶעֱזָבוּת. היות עזוב, מוזנחות: "נעזבות, נעזבות גמורה, אנחנו לבדנו, מופקעים לכליה, מופקרים" (ימי צקלג, 478).

סוֹחֲפָנִי. הסוחף וגורף בכוח: "תלוליות החול הסוחפני הבולע להשקיענו" (סיפורי מישור, 141).

סוֹף הָעוֹלָם. הטוב ביותר: "המם-מם שלנו – מה נאמר? סוף העולם!" (השבוי, 121). אביו החוקי של 'סוף הדרך'.

סִמָּאוֹן. עיוורון: "ומישהו מעליו, סבוא אבק וסימאון וקוצר רוח" (שיירה של חצות, 121).

סַפְגּוּגִי. שהוא כעין ספוג, הקולט לתוכו בקלות: "הייתה פושה כבר אותה אפרורית ספגוגית וטובה" (ימי צקלג, 338). מופיע גם אצל משה שמיר.

סַפְלוּל. ספל קטן: "ושתו ברמה את ספלולי הקפה" (סיפורי קיץ, 67). מופיע גם אצל אשר ברש.

עוֹיְנוּת. שנאה, יחס עוין: "כולו צוהב ועוינות" (ימי צקלג, 221).

עַטֶּשֶׁת. מחלת העיטוש, התקף של עיטושים רבים: "ואחד שאחזתו עטשת פתאום בקול עז ומבהיל" (ימי צקלג, 395). במשקל המחלות.

פַּהַק. פיהוק: "שרוכי נעלים היו נקשרים ועצמות נחלצו בפהק" (ימי צקלג, 9).

פִּכְפּוּכִי. שקולו כקול פכפוך מים: "ההמולה הפכפוכית של תכלכלות האבן" (ימי צקלג, 950).

פְּסִיקוֹן. מישהו פעוט, זעיר: "שייקה-קטינא מוטל אין רוח, פסיקון שכזה" (ימי צקלג, 290).

פְּצִימָה. קריעה, שסיעה: "פצימת עור ורעיצת ציפורניים" (ימי צקלג, 73).

פִּקּוּל. מעין קליפות: "ורק פיקולי אד תמימים מאדווים מעליהן" (ימי צקלג, 453).

פָּרִיר. שהוא נוח להתפורר, מתפצל לפירורים: "אותו קרקע פריר, שזוף שמש ורוחות" (שיירה של חצות, 27).

פֶּשֶׁט. פשיטה, הושטה: "תקע נחום אצבעו בפשט יד" (ימי צקלג, 356). משמעות ימי-ביניימית: דרך טבעית ופשוטה.

פִּשְׁפְּשׁוֹן. כינוי של בוז למישהו פעוט או פחות ערך: "איפה הפשפשון?" (ימי צקלג, 293).

צִדְקָנוּת. תכונתו של הצדקן, חסידות יתרה, צדקות מופלגת: "מתעורר בי חשד גדול... הצדקנות הזאת, להיות יותר טובים... פירושה לעזוב מה שיש" (ימי צקלג, 772).

צוֹבְטָנִי. שיש בו משום צביטה, עוקצני: "צינת החורף, רוח טבת הצובטנית" (ימי צקלג, 509).

צַחְצַח. צח מאוד, זך ובהיר: "כיכר זהרי אור צחצחים לעת צהריים" (שיירה של חצות, 22). מופיע גם אצל משוררי התקופה.

צַלְהָב. אור, זוהר, ברק. בעקבות הפועל התלמודי צִלְהֵב. "צַלְהָבִים", שם ספר מאוחר של יזהר.

צְמַגְמַג. דביק מעט, צמיגי במקצת: "זו אדמת מזרע אשר גשם קל אחד יטפיחנה למעיסה צמגמגת" (שיירה של חצות, 27).

שיזפון קלשלש ותדחפה שלשומית

קוֹצִיּוֹת. מציאות קוצים, תכונת קוץ: "פתאום סגול ותכול וזהוב ... שאין בהם שום קוציות" (סיפורי מישור, 62).

קְלַשְׁלַשׁ. קלוש במקצת, דליל: "מתחיל להקריר בעולם וצעיף קלקלש של לחות מצטבר" (ימי צקלג, 421).

קְלַשְׁלֶשֶׁת. משהו קלוש במקצת: "פלטת הקלקלשת שעל קודקודו" (סיפורי קיץ, 49).

קִלְשֵׁן. גרף כבקלשון: "קלשן באצבעותיו בשער ראשו הזקור" (ימי צקלג, 117). גם במשמעות פיגורטיבית אצל אצ"ג.

קְשֵׁחוּת: קשיות, נוקשות: "ומה תשובה הייתה בפיו, קשחות מדעת!" (ימי צקלג, 752).

רְחִיקוּת. היות רחוק: "הרגשת פעיטות ורחיקות ערער בערבה" (שיירה של חצות, 10).

רַחֲצָן. מי שנוהג להתרחץ הרבה בברכה או בים: "יש ברכות שמוקפות תיל דוקרני, תריס בפני רחצנים-פורחים" (סיפורי קיץ, 9).

רִטְנֵן. ריטן במקצת, נהם בפני עצמו: "באים? - רטנן בני – יופי, אז ניסע הביתה" (ימי צקלג, 446).

רַפְשׁוּשׁ. רפש מה, ביצה קטנה: "דבור גדול דץ גועש אל הרפשוש הלח שלרגלי כד המים" (ימי צקלג, 949).

רַצְצָנִי. הרסני, מתנפץ: "מגמאה פתאום באוויר ביללה רצצנית" (ימי צקלג, 239).

שְׁאַפְתָּנִי. אמביציוזי, חדור שאפתנות: "הייתה מגמאה פתאום באוויר בתאוצה רצצנית, חתרנית, שאפתנית" (ימי צקלג, 239).

שִׁזָּפוֹן. גוון שחום-כהה של העור בלהט השמש: "ומציעים עצמם אפרקדן בשיזפונם הגברי הנושם" (ימי צקלג, 385).

שִׁלְשׁוֹמִי. של שלשום, מן העבר: "מפרק במגע כל הוויה תפלה, יום-יומית, תמולית-שלשומית" (שיירה של חצות, 70).

שֶׁמֶט. משהו שנשמט וצנח: "לחש קובי וסילק את שמט שערו הבהיר מעל מצחו" (ימי צקלג, 339).

שָׂפָם שִׂפְמָתַיִם. שפם גדול במיוחד: "וחזר ובא עם ברנש משופם שפם-שפמתיים" (סיפורי קיץ, 76).

שְׁרִירָנִי. שיש לו שרירים מפותחים: "רק מכנסיו לבשרו, חסון ושרירני, שערו חום מבהיר" (ימי צקלג, 164).

שְׁתַמְּטָן. מי שמשתמט מחובה מסוימת או מחובות שונות: "עצלן, אחד מגושם וגס מלאכה, שתמטן אחד" (ימי צקלג, 46). בהופעה מוקדמת מצוי בתרגום של משה בן אליעזר ל"דוד קופרפילד".

תִּגְבֵּר. הביא תגבורת, שלח כוח עזר: "ואולי ליטול את כל השמונה שכאן ... ולרוץ לתגבר אותם?" (ימי צקלג, 990).

תֻּגְבַּר. קיבל תגבורת: "כי יבקשו הללו לצאת הפעם מתוגברים ומועצמים" (ימי צקלג, 625).

תַּדְחֵפָה. דחיפה ודחיקה: "תדחפת הרוח המורטנית" (ימי צקלג, 951).

תְּכַלְכָּלוּת. מן הדבר התכלכל, תכלת בהירה: "ההמולה הפכפוכית של תכלכלות האבן" (ימי צקלג, 950).

תְּמוֹלִי. של אתמול, של העבר: "מפרק במגע כל הוויה תפלה, יום-יומית, תמולית-שלשומית" (שיירה של חצות, 70).

תַּרְדֵּפָה. רדיפה, ריצה בהולה אחרי מישהו: "לעולם לא ישיגו זה את זה, תמיד בתרדפה הלוהטת" (ימי צקלג, 101).


1
תגיות :
תמונה ראשית