מסדר כריות האבן

רוביק רוזנטל | 12 באפריל 2021

אמא ואני עמדנו בשמש הקופחת, ואנשים הביטו בנו כדמויות במחזה, אנחנו לא היינו שם וגם גידי לא היה שם. חזרנו הביתה כדי לא לשוב עוד אל כרית האבן שעליה רשום שמו של חייל מת, במסדר כריות האבן המוליך עד האופק, שורה אחר שורה, חלקה אחר חלקה * פרק מתוך "מסעותיי עם העברית"

שלוש פעמים ביקרתי מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, שבו מוצבת כרית אבן שעליה חרות שמו של חייל מת. גדעון רוזנטל. הפעם הראשונה הייתה כאשר הועבר לשם ארון ובו כמה עצמות יבשות מבית הקברות הארעי בגליל המערבי לקבורת קבע.

פָּשַׁט הַקַּיִץ בַּקְּבָרִים/ שָׁם הַחַיָּל נִרְדַּם/ עִם לַיְלָה וַעֲדַת רוֹפְאִים/ צְבָאִית הוֹפִיעָה שָׁם.

מִתּוֹךְ חֶלְקַת הָאֱלֹהִים/ בְּמֶרֶץ מְחֻדָּשׁ/ חָפְרָה אוֹתוֹ הַוַּעֲדָה/ בָּאֵת הַמְּקֻדָּשׁ.

הבלדה על החייל המת. גידי תרגם את שירו של ברטולד ברכט, על החייל שהועבר לקבר קבוע כדי לכבד את הקיסר. הוא לא ידע שהשיר הזה הוא עליו. ואולי ידע.

אמא ואני עמדנו בשמש הקופחת, ואנשים הביטו בנו כדמויות במחזה, אנחנו לא היינו שם וגם גידי לא היה שם. חזרנו הביתה כדי לא לשוב עוד אל כרית האבן שעליה רשום שמו של חייל מת, במסדר כריות האבן המוליך עד האופק, שורה אחר שורה, חלקה אחר חלקה.

אחרי עשרים שנה הפצירו בי חברים של גידי להצטרף אליהם לטקס יום הזיכרון הממלכתי. כל שנה הם עומדים שם, כדי שלא תעמוד כרית האבן לבדה בין אלפי כריות האבן המוקפות בבני משפחה. באתי. אנשים עמדו שותקים, חסרי הבעה, מאופק עד אופק. אי שם נשמע קול חזן, ואחריו נאומים במתכונת קבועה: הפוליטיקאי ששלח את המתים למלחמה, הרב שעטף אותה בפסוקי הלכה, הקצין הבכיר. הטקס הראשון שלי היה האחרון.

אחרי ארבעים שנה הבאתי לשם את בני המשפחה, בני הדורות הרבים שכבר לא ידעו את גידי. עמדנו שם, ואחר כך הלכנו הביתה ודיברנו עליו.

צלקת פתוחה בנפש האומה

"אנחנו לא באים לטקסים", אני עונה שנה אחר שנה לחיילת התורנית המתקשרת להזמין אותי לטקסי חטיבת השריון שלחמה בגולן. "אנחנו לא עולים לקבר", אני עונה לשאלות חוזרות ונשנות. אצל השואלים אני מזהה תמיהה, אולי כעס, אולי רחמים. התשובות שלי נודפות, שלא בטובתי, התנשאות, ניכור, אפילו פגיעה בכבוד המת. "זו בחירה פרטית", אני מוסיף. הרי גידי לא נמצא שם, מתחת לכרית האבן. אף אחד לא נמצא שם. יש שם עצמות מתפוררות. גידי שוכן אצלנו, אצל אלה שהכירו אותו, אצל אלה הזוכרים ויודעים אותו דרכנו. קיומו נטמע בקיומנו.

זו אינה רק בחירה פרטית. בשנת 2001 יצא לאור הספר "האם השכול מת?". השם מעט נכפה עלי על ידי עורך הספר, ועד היום אינני יודע אם הוא טוב או רע. זו הייתה מסה בשלושה עשר פרקים על השכול הישראלי, ועל מערכת היחסים המצולקת בין שכול היחיד שאותו אני חווה במסע היגון שלי מאז, לבין שכול הלאום שהוא רשת של טקסים, שירים, מילים, רגש קולקטיבי עמום. לא עניתי לשאלה שבשם הספר. הספר אינו פותח עוד חזית. הוא נוגע בצלקת פתוחה בנפש האומה, צלקת שנחבשה בתחבושות של קלישאות ועדיין מדממת.

אחרי שיצא הספר נכתבו עליו עשרות מאמרים, רובם ככולם שיבחו והיללו. עוד שנים רבות אחר כך הוזמנתי בימי הזיכרון לראיונות רדיו וטלוויזיה ותקשורת. כולם החלו באותה שאלה מביכה: האם השכול מת? אסא כשר השמיע כנגד שם הספר דברים קשים כאילו כוּונו אל השכול הפרטי שלו. תום שגב פגש בי ואמר באירוניה: "האם השכול מת? לא!" ויש עוד משהו. 1500 עותקים הודפסו מהספר. אחרי עשרים שנה נותרו מן המהדורה ספרים רבים במחסן. "אי אפשר להכניס את הספר הזה הביתה", אמרו לי. האם זה השם המרתיע? ואולי מה שנאמר על כריכת הספר קטן המידות הספיק להרתיע את המעלעלים בו בחנויות הספרים? ואולי הוא חושף את מה שהאדם השַכּול יודע: השְכוֹל אינו מקרב. השְכוֹל מרחיק.

כי לי הוא, כי בי הוא, כי אני הוא

לא כתבתי את "האם השכול המת?" כדי להשאיר את גידי בחיים. הישארות הנפש היא בדיה. כתבתי את הספר כי גידי הפך חלק ממותג קולקטיבי שהוא "החייל המת", זה של ברטולד ברכט, החייל העומד למסדר נצחי של מתים צעירים במלחמות, ואני לא יכולתי לתת לכך יד. החייל המת הוא הסמל המכונן של אומות עתיקות וחדשות. דמם של המתים במלחמה הוא הדלק המניע את המלחמות הבאות. קדושת החייל המת מקדשת את המלחמה.

הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר

הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!

הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר

אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!

וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

אמיר גלבע כתב את השורות האלה אחרי המלחמה הצודקת מכולן, מלחמת העצמאות. רוב החיילים המתים לא היו גיבורים בחייהם, וגם לא גיבורים במותם. עשרים המילים הנרדפות לפחד שמספקת העברית טרפו את נשמתם לפני שמתו. אימה. אימתה ופחד. בעתה. תבהלה. מגור. מורא. יראה. ביום הכיפורים, לפני העלייה אל עמק הבכא בגולן, ישב גידי במרכז הגיוס, ראשו בין ברכיו, ומסביבו צהלת חיילים לקראת הרפתקת המלחמה המצפה להם. כששאלו אותו למה הוא יושב כך אמר: "אני לא אחזור". רגעים לפני מותו קרא גידי תפילות במחזור תהילים שהוגש לו. הוא לא האמין באלוהים בחייו, ואלוהים לא הושיע אותו במותו.

"האם השכול מת?" החזיר אלי את גידי, אבל לא ריפא את הצלקת. החייל המת גדעון רוזנטל עדיין שָם, במסדר כריות האבן. השֵם עדיין חרות על מצבת החטיבה בגולן, ובלוח המתים באוניברסיטה, ובספרי מֵתֵי יום הכיפורים. גידי איננו שָם. וכדי שלא אשכח זאת השאיר צוואה, כי הוא ידע. כמה נורא. הוא ידע. "אני לא אחזור". וכך כתב.

אָדָם אֲנִי.

לֹא רְסִיס תֵּבֵל רַבָּה, מִטַּלְטֵל בְּסִמָּאוֹן, מְגַשֵּׁשׁ בֵּין מַשְׁבְּרִים שֶׁל טֶבַע וְטֵרוּף.

אַהֲבָתִי אֶת שְׁמֵי שָׁמַיִם תְּבַקֵּשׁ אַמֵּץ אֶל תּוֹךְ חֵיקָהּ.

צְחוֹקִי יִפְרֹץ כְּזִקּוּקִין דִּי-נוּר שֶׁל כָּל כּוֹכְבֵי רָקִיעַ, וּבְדִכְאוֹנִי יַעַכְרוּ גַּם פְּנֵי הַיָּרֵחַ אֲשֶׁר מֵפִיץ אוֹרוֹ.

לֹא אֲבַקֵּשׁ מִסְתּוֹר מֵאֵימָתוֹ שֶׁל טֶבַע רַב סוֹדוֹת, כִּי לִי הוּא, כִּי בִּי הוּא, כִּי אֲנִי הוּא.

אָדָם אֲנִי.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

מסדר כריות האבן

12 באפריל 2021

טנגו בנות שֵם

30 במרץ 2021

מילון החלל

29 בינואר 2021