אני רוצה לספוג לתוכי הרבה עסיס

רוביק רוזנטל | 25 בינואר 2022

יומן שכתבה נערה בת 16 בליטא חושף דפוסי לשון יפהפיים שהתיישנו, השפעות סמויות של השפה הסובבת, ושופך אור על החינוך העברי המתקדם במוסדות החינוך היהודיים באירופה

עמוס רודנר העביר אלינו קטעי יומן שכתבה אימו יוכבד בשנת 1923, כשהייתה תלמידת תיכון בת 16 בגימנסיה העברית בקובנה שבליטא. היומן מספר לנו על ההישגים של לימודי העברית והידע בעברית בגולה, כאשר העברית החדשה בארץ ישראל עדיין בחיתוליה. ההישג גדול עוד יותר, כי כפי שמספר עמוס בית הספר העממי שבו למדה היה ליטאי ולא היו בו כמובן לימודי עברית, והידע בעברית הגיע כולו מהגימנסיה. אפשר ללמוד מן היומן על היכולת להפיק מהעברית המוגבלת תיאורים מרתקים ומלאי צבע, וגם על נוהגים לשוניים שעברו מן העולם, כמו מילים גבוהות ודפוסי תחביר. כמו כן הוא חושף נקודות תורפה בעברית של נערה שהעברית אינה שפתה הטבעית, בעיקר בדקדוק המינים.

יוכבד רודנר

יוכבד סובול (רודנר) בסיום הגימנסיה העברית בקובנה באדיבות עמוס רודנר

יוכבד סובול חיה בין השנים 1985-1907, נישאה לדוד רודנר וחייתה בגבעת ברנר עד סוף ימיה. הקטע מובא כאן כלשונו, ואחריו הערות הזירה הלשונית על דפוסי הלשון שהוא חושף.

מה שאני יותר קולטת, צימאוני מתגדל

מלאט. יום א' לחודש אב תרפ"ג 15.7.23

זה כבר חפצתי לסדר יומן, שבו ישתקפו בפרט חיי היומיומיים עם המאורעות החשובים, עם הצדדים  הפוזיטיביים והנגטביים בחיי האישיות. לפי דעתי חיכיתי לאיזה מקרה יוצא מהכלל, שידחקני לעבודה זו.

והנה: זה כשלושה שבועות שאני נמצאת במלאט [עיירת הולדתה של יוכבד] לימי החופש מהגימנסיון. מקדישה אני את עיתי לקריאה. אני רוצה לספוג לתוכי הרבה עסיס, שאוכל לחיות בזה כל ימי החורף. אבל מה שאני יותר קולטת, צימאוני מתגדל ואני נוכחה: שיש הרבה שדות זרועים, שאינני מכירה את צמחיהם. מתגלים לפני עולמות נסתרים לי. כל מיני תנועות חברתיים, כל מיני גיבורים היסטוריים, שלא ידעתי את שמם. מה מאושרה הנני שפוגשת איזה שם ידוע לי!

רצוני הוא להיות אדם מפותח ומעניין, עומד ברשות עצמו. לתת לחברה מאוצרי הרוחני (אם כזה יהיה), להיות אהובה לאנשים וגם תלמידה טובה ויאפסו השְׁנִיוֹת, שהידד! מצאו להם קן אצלי. די למצוץ את דמי! מי יודע איך אוכל להינצל מידיהם?! סורו מעלי שְׁנִיוֹת, פגעים רעים!

בכל ימי החופש אין לי מנוחה. הלב מזעזע ומפעפע. מי יודע מה יהיה הסוף?? הם מחללים את כל הרעיונות, מחללים את יומני. מה לא חפצתי להזכיר ביומני על דבר הציוּנים!! אבל לא יועיל דבר. השאלה מעיקה על ליבי ומנקרת במוחי. נו, אהיה כל כך חזקה ולא אוסיף להזכיר על דבר בחינות-חזרה. אני בידי הגורל. הגורל מטלטלני בכל שנה טלטלת–גבר וגם מצילני.

יש לי חבר, ט', שלפניו יכולתי לשפוך מה שעל ליבי, להתייעץ אִתו ברגעים הנואשים והוא תמיד מנחמני ודבריו כצל על שדות לוהטים משרב. הוא היחידי שחפצתי להתרועע אִתו ולחזק את דעותינו. נדברנו להחליף במכתבים וחיכיתי ממנו למכתב מעניין מלא תוכן, שהוא היה משתיק את המיית לבבי. ואין. אני מחכה ועיני נמקה. ימי הפוסטה הם הם היותר גרועים בעדי. ליבי מתחיל לדפוק בחוזקה כפטיש עולה ויורדת, עולה ויורדת והכל כשהיה. האם סוף סוף אקבל מכתב ממנו, או לא?

תמול הייתי על נשף. שחקו "שולמית". נכנסתי לאולם שקיריו לא מסוידים ועל הקירות קורי עכביש דבוקים ומחוברים זה בזה ויוצרים רשת שלימה. השמשות של החלונות היו שבורים. אחדוֹת חסרו ועל מקומם הציגו חתיכות עץ מגולפים כתבנית שימשה. האולם היה מואר בעששית אחת שעישנה ועל ידי זה הזכוכית נתכסה בחומר שחור שהחשיך עוד יותר. המרחק בין הספסלים היה כסנטימטר. אורך הבמה כשלושה מטרים ורוחבה כשני מטרים. מסך על הבמה עוד לא היה.

הנשף הצטרך להתחיל בתשע, התאספו באחת עשרה ורק אז התחילו לטפס על הבמה, מהַקוֹמִיסָה-הטכנית לתלות מסך. בכל רגע הציץ איזה פרצוף חדש מאחורי הקוליסום. האולם היה מלא מפה לפה. לא היה אף חלל ריק אחד. כל הספסלים היו תפוסים ועל הספסלים עמדו אותו מספר האנשים שישבו עליהם. כולם הִזיעו יפה יפה. אד התפשט בכל האולם, לא היה במה לנשום. טיפות טיפות של זיעה נטפו מכל אורח והוא הרגיש את עצמו כבמרחץ. באולם, שבכוחו להכיל מאה איש, נכנסו מאתיים, או שלוש מאות. ואיזה חידוש בזה? כל האולם גיהק ופיהק, היה רעש והמולה. בפתח התאספה חבורת ז'לובים שהם עמדו בראש  הכרטיסים. אחד מהם קינטרל את הניכנסים.

מלפני ומאחורי ישבו זכרים, נשים, טף וזקן. שוחחו על איזו שטויות, סתם דיבורים בטלים בלי טעם וריח. התינוקות נרדמו על חיקי האימהות. ילדים צעירים, בעיניים פתוחות וגדולות, הביטו כולם כאחד על נקודה אחת – על מסך הבמה. ומחשבה אחת הייתה לכולם: מה יהיה הסוף? ומתי תבוא הגאולה? והאם יצאו מה'שולמית' בריאים או בעלי מום? אני, בשום ליבי לכל הסביבה שאני הנמצאת בה, חיל ורעדה אחזתני. וכדי להִתכנס בעולמי שלי, התחלתי לשיר את אחד משירי.

לבסוף המסך הורם. משחקת אחת הראשית, בשם "שולמית", יצאה בשירים. באולם השאון גדל. הספסלים התחילו להישבר. קולות פראיים נתפשטו בין כתלי האולם. התקוטטו איש עם אחיו, גדפו וחרפו זה את זה. חפצתי להשתחרר מכלוב "הפריצים" ולא נתנו לי. את המשַׂחֲקים הצטרכו לגרש מהבמה כי הם מאסו בזה את האומנות. עלה השחר כשנגמר ה"נשף". הייתה השעה השלישית. בעלי הבתים ליוו את פרותיהם בשדה וגעיותיהם מילאה את חלל העולם.

הגעתי לחדר שאני שוכרת. נגשתי לחלון. לפני זריחת השמש ככדור אש גדולה. קורצת ומהבהבת. תיכף לקחתי את היומן. והשמש בינתיים נסתרה בין העצים. קרניה ניכרו דרך זלזלי העצים. השמים, כחולים אדמדמים בהירים. נשמת השמש נשקפת בהם. הם שטופים בחוּמָה, ברעננותה. אומרים שירה, מלווים אותה למעונה-הערבי ומכסים את כנפיהם עליה.

ליבי מתחיל לדפוק בחוזקה כפטיש עולה ויורדת

אז מה מספרת לנו העברית של הנערה יוכבד?

הטקסט של יוכבד טעון במילים גבוהות, מלשון הספרות, שכמעט נעלמו היום, בוודאי משפת התקשורת והדיבור.

  • אני מחכה ועיני נמקה.
  • באולם השאון גדל.
  • בשום ליבי לכל הסביבה שאני הנמצאת בה.
  • היחידי שחפצתי להתרועע אִתו.
  • מקדישה אני את עיתי לקריאה.

לאלה מצטרפים צירופי לשון אופייניים לתקופה, המעידים על הכרות עם התנ"ך.

  • חיל ורעדה אחזתני. בעקבות תהלים (מח 7): רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, חִיל כַּיּוֹלֵדָה".
  • טלטלת גבר. בעקבות ישעיהו (כב 17): "הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר".

שימוש במילים שנעלמו מהשפה בדורות מאוחרים.

  • אחד מהם קינטרל את הניכנסים. המשמעות: בדק וביקר, פועל בעקבות קונטרול.
  • השעה השלישית. שעה שלוש בבוקר. דפוס זמן נפוץ באותה תקופה.
  • ויאפסו השְׁנִיוֹת. הכוונה לציוני 2, ציונים נמוכים מאוד.
  • מלווים אותה [את השמש] למעונה הערבי ומכסים את כנפיהם עליה. מעונה הערבי – כנראה הכוונה לזמן השקיעה, הערב והמערב.
  • משחקת אחת הראשית. משחקת במשמעות שחקנית.

שימוש במילים לועזיות המעידות על חסר לשוני עברי. עמוס מוסיף שבמהלך היומן משולבות גם מילים רבות ביידיש.

  • הצדדים  הפוזיטיביים והנגטיביים: החיוביים והשליליים.
  • הקוליסום. הקלעים, מחיצות הבמה.
  • חבורת ז'לובים. ז'לוב: מילה סלאבית שחדרה לסלנג הישראלי במשמעות בריון.
  • ימי החופש מהגימנסיון. הצורה שנקלטה היא 'גימנסיה', שגם היא הומרה ל'בית ספר תיכון'.
  • ימי הפוסטה. ימי הדואר.
  • הַקוֹמִיסָה הטכנית. הקבוצה הטכנית, פועלי הבמה.

שימוש בצורות דקדוקיות ארכאיות.

  • מה מאושרה [מאושרת] הנני.
  • צימאוני מתגדל [גדל] ואני נוכחה [נוכחת].

שימוש בכינויים חבורים, לעומת ההעדפה של כינויים פרודים בעברית היום.

  • איזה מקרה יוצא מהכלל, שידחקני לעבודה זו.
  • והוא תמיד מנחמני.

בטקסט מבנים תחביריים שכמעט אינם מקובלים היום, בדרך כלל בהשפעת דפוסים בשפת המקור.

  • הם הם היותר גרועים בעדי.
  • מה שאני יותר קולטת.
  • שוחחו על איזו שטויות.
  • תמול הייתי על נשף. כלומר, הייתי בנשף. חילופי מילות יחס אופייניים למעבר בין שפות.  
  • שפוגשת איזה שם ידוע לי! השמטת ש' הזיקה.

תופעה בולטת בטקסט היא הקושי של הכותבת בהתאמת המין והמספר. היא מעידה על האופי המגדרי של העברית, הקשה למי שלשונו הטבעית מגדרית פחות.

  • בחיַי האישיוֹת.
  • הזכוכית נתכסה בחומר שחור
  • השמשות של החלונות היו שבורים.
  • חתיכות עץ מגולפים כתבנית שימשה.
  • כל מיני תנועות חברתיים.
  • ליבי מתחיל לדפוק בחוזקה כפטיש עולה ויורדת.
  • לפני זריחת השמש ככדור אש גדולה.
  • נכנסתי לאולם שקיריו לא מסוידים.

ולסיום, משפטים יפהפיים המעידים על כישרון ספרותי ויצירתיות לשונית. 

  • אני רוצה לספוג לתוכי הרבה עסיס.
  • דבריו כצל על שדות לוהטים משרב.
  • הוא היה משתיק את המיית לבבי.
  • הלב מזעזע ומפעפע.
  • כולם הִזיעו יפה יפה.
  • השמים, כחולים אדמדמים בהירים. נשמת השמש נשקפת בהם.

1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא