רב תרבותיות וכור היתוך: המתנגשים המשלימים

רוביק רוזנטל | 04 בינואר 2022
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "רב תרבותיות ישראלית" במכללה האקדמית אשקלון ב-27.12.1921

מול כור ההיתוך של שנות החמישים ניצבת הרב תרבותיות התומכת במגוון תרבויות. אלא שהניגוד הזה מדומה, והחברה הישראלית חווה תהליך משלים: הרצון הטבעי לחתור אל המשותף הישראלי, והמגמה לשמר ולחדש תרבויות ייחודיות. ומה מספרת על כך השפה?

שני צירופי לשון מתכתשים ביניהם בשיח הישראלי על זהות, שסעים אתניים ופניה של החברה: 'כור היתוך' ו'רב תרבותיות'. כל אחד מהם היה, בתקופת זמן נבדלת, לסיסמה מעצבות בהיסטוריה הישראלית, בעיקר ההיסטוריה התרבותית והחברתית. השניים מציגים לכאורה אפשרויות דיכוטומיות. מה הוליד את הצירופים האלה, מה אפשר ללמוד מהם, והאם מדובר כאן בדיכוטומיה אמיתית או שמא, מעבר ללהט האידיאולוגי שהן מייצגות, הן למעשה משלימות זו את זו.

הצירוף 'כור ההיתוך' מציע דימוי לתהליך ההיטמעות של קבוצת מהגרים בתוך החברה אליה היגרו. מקורו בהוראה זו באנגלית: melting pot. הצירוף נטבע על ידי  הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, במחזה בשם זה משנת 1909, בו תואר מצב המהגרים בראשית המאה העשרים. מקור הדימוי בתנור להתכת מתכות, על פי ספר יחזקאל: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ" (כב 22). השאלה החשובה לענייננו היא האם כור ההיתוך הוא דימוי מתאר, או דימוי מנחה המייצג אידיאולוגיה. במקרה הישראלי הוא ודאי מייצג אידיאולוגיה. תפיסת כור ההיתוך אמרה שחברה חדשה חייבת לחתור לדפוסים משותפים וליצור תרבות חדשה המיוחדת לה. עליה להשליך מאחורי גווה את דפוסי התרבות הישנים המייצגים את העולם הישן, במקרה זה, הגולה, וליצור תרבות חדשה שנושאיה יהיו הדורות החדשים, בני המהגרים. דור המהגרים, דור המדבר המודרני, נדרש לוותר על זהותו התרבותית והרגליו כדי להכשיר את הקרקע לתרבות החדשה. 

השימוש הישראלי ב'כור היתוך' מזוהה עם תפיסתו של דוד בן גוריון, והוא אף הציג אותו לראשונה בנאום משנת 1951: "התקנו חוק חינוך-חובה כללי. חוק זה חל על ילדים בני 6-13. ואין ספק שבית-הספר היסודי הוא כור-המצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה".  המקור כאן בספר משלי: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כז 3). הנוסח 'כור היתוך', הלך והשתרש כדימוי הקולע ביותר לתפיסה של ההנהגה הישראלית באמצע המאה הקודמת, לפיה יש להטמיע את קבוצות ההגירה החדשות ואת תרבותן ומנהגיהן בתרבות הישראלית כפי שנוצרה והתגבשה בשבעים שנות מימוש הרעיון הציוני בארץ ישראל. התרבות הזו כבר כללה כמה מאפיינים מובהקים. היא נשענה בעיקרה על תרבויות קבוצות ההגירה מאירופה, כלומר, על היהדות האשכנזית אף כי החילונית; ובמרכזה עמדו סמלי תנועת העבודה: ההסתדרות, תנועות הנוער והקיבוץ. היא כללה מראשיתה את התפיסה שיש להנחיל את העברית למהגרים ובוודאי לילידי הארץ, ובמרחב הציבורי.

'רב תרבותיות' היא השקפה הגורסת שיש לאפשר קיום לתרבויות שונות בחברה אחת ולא לכפות תרבות הגמונית. המונח האנגלי הוא multiculturalism. שם התואר multicultural – רב תרבותי - נהוג משנת 1945 לערך. בגרמנית נהוג הכינוי Multi-kulti. רעיון הרב תרבותיות נוסח בחברות מערביות שונות קודם שהחל להישמע בחברה הישראלית, וראשית העיסוק בו במחצית המאה העשרים. גם הוא מתייחס לשינויים החלים בחברת מהגרים. מול תפיסת כור ההיתוך הוא מציג עמדת נגד, לפיה אין לפגוע בתרבות הקבוצה המהגרת, אלא להיפך, לעודד את הקול המיוחד שלה. בתחום הלשוני הוא מכבד את השימוש של המהגרים בשפות המוצא שלהם.

רימון ואבוקדו, סבאבה וביג דיל

מגמת כור ההיתוך זוכה היום לביקורת רבה, שכן היא בנויה על עקרון החיסור: כל מי שמצטרף חייב לוותר על תרבותו, על לשונו. התבוננות בדינמיקה של החברה והתרבות מגלה שההבנה הזו מצומצמת ואף מטעה. כור ההיתוך אינו רק מדיניות כפויה, אלא הוא גם צורך ואפילו אינסטינקט של האזרחים בחברה הישראלית על כל גווניה להיות שותפים לאניגמה ששמה 'ישראליות' או 'תרבות ישראלית', ולעצב אותה. במהלך רחב יותר מתרחש מהלך משלים. הרב תרבותיות, הזוכה לקבלה ומימוש הולכים וגדלים, מסייעת בסופו של חשבון לכור ההיתוך מלמטה, ולצמיחת תרבות משותפת.

איך מספרת לנו על כך השפה? היא מספרת לנו שתמיד הייתה כאן חברה רב תרבותית. כור ההיתוך הלשוני נועד להילחם ברב לשוניות הישראלית, אך הוא נחל כישלון כבר בדורות הראשונים להגירה. ישראל הייתה מאז ומעולם חברה שבה משתמשים ושומעים בליל שפות. שפות שונות התנחשלו אל העברית עם גלי ההגירה, כשהדור הראשון ממשיך לאחוז בהם. רוסית ופולנית, גרמנית, והונגרית, יידיש ולדינו, ואחריהן יהודית בגדדית ויהודית מרוקאית ויהודית גאורגית וארמית ופרסית. מגדל בבל בציון. מי שמהלך היום בחוצות הארץ ישמע רוסית, אמהרית, צרפתית ואנגלית בכל פינה, וגם את הערברית ההיברידית של אזרחים ערבים רבים.

הנציגים הרב תרבותיים בשפה הם לא רק העולים בדור הראשון, אלא כמה מרחבי שפה חשובים. האחד הוא השפות המקצועיות השונות, הנשענות רובן ככולם על תרבות מקצועית בינלאומית. תחומים שלמים כמו בהייטק, שיווק מנומרים במונחים באנגלית גלובלית. בעבר ועד היום תחום הבניין, החשמל, הרכב ועוד נשענו על מונחים בגרמנית ובאנגלית. המוזיקה הקלאסית היא בינלאומית, בעיקר במינוח באיטלקית, למרות הניסיון ההרואי ליצור מילון מוזיקה עברי שלם.

תחום רב תרבותי לשוני חשוב הוא המזון. הלעז ניצח בעיצוב השפה הקולינארית, וכך מתחבט הסועד בין שניצל, סטייק או ספגטי, על אף שניתנה לו האפשרות לבחור בין כתיתה, אומצה, שלא לדבר על אטריות שלוקות ברוטב. במזון הרחוב ההיצע הוא רב-לשוני: פלאפל, שווארמה, בורקאס עם חמינאדוס או סתם סנדוויץ'. מוצרי יסוד נשארו בעברית: בשר, לחם, יין, אורז, קפה, סוכר. שמות הירקות והפירות הבסיסיים עבריים: עגבנייה ומלפפון, תפוח ואשכולית, זית ורימון, אך בין החדשים יותר נותרו רבים בלועזיותם: אבוקדו, זוקיני, מנגו ואננס, כאשר הצעתו של בן יהודה לקרוא לבננה מוז בעקבות הערבית לא צלחה.

תחום רב תרבותי רב לשוני נוסף הוא הסלנג הישראלי. הסלנג הישראלי נבנה על שני אדנים: היידיש והערבית הפלסטינית. אדנים אלה החלו לחבור יחדיו עוד לפני תחיית העברית, ברחובות ירושלים, טבריה ויישובים נוספים, שבהם פגש היישוב החרדי הישן את הערבים בחיי היומיום. הערבית הפלסטינית נוכחת כמעט בכל תחום שבו יש לסלנג תפקיד מרכזי.  ברכות כמו  אַהְלָן וְסַהְלָן, אִינְשָׁאלְלָה,  דָחילָק וסַחְתֵין. פניות לזולת כמו חַבּוּבּ, סַחְבָּק,  עַיוּנִי. קללות כמו יַחְרַבֶּתָק. יִלְעַן אַבּוּק. כּוּס אוֹחְתָק. דברי שבח כמו אַחְלָה. סַבָּאבָּה ועל הַכֵּיפָאק. דברי גנאי וזלזול כמו עָלֶק. דָאווִין,  בָּאסָה, פַדִיחָה, פַשְׁלָה.  שפת הסכסוך אימצה מילים כמו אינתיפאדה, תהדייה ונכבה.

בעוד הערבית השפיעה מתוך המרחב הישראלי, היידיש מבטאת מעבר של שפת רוב האשכנזים אל המרחב הזה. בהיותה שפה עממית היא השתלבה בטבעיות בסלנג הישראלי כולל מילות סתם כמו עפעס, אזוי וכמובן 'נוּ' בשלל מנגינות. השפעת היידיש עדיין פעילה מאוד בתיאור תכונות אנוש, וזאת בערוץ המילים שעוכלו בעברית הישראלית כמות שהן. עד היום מתקיימת בשפה בתפוצה משתנית גלריית טיפוסים ססגונית ובראשה נודניק, שוויצר, פרייער, קוטר, נבך, פוץ, שמוק, טוכעס לייקר ואפילו מוישה גרויס וחיים יענקל. נשים מעצבנות כמו יאכנה, ינטה  או צצקה באו אלינו מן היידיש. העסקנים הקטנים הסובבים אותנו הם הכאפר והמאכער שעושים סחר-מכר עם פצ'ה מצ'ה, משנוררים כל מיני פיצ'יפקעס ומוכרים כל מיני שמונצעס.

כמו בכל העולם, גם בעשורים האחרונים פרץ לעברית הישראלית הלעז הגלובאלי, הנולד בעיקרו משימושים באנגלית-אמריקנית. הוא שולט בתחומי טכנולוגיות המידע החדשות, המוזיקה החדשה, ומשפיע על שפת עולם העסקים. האנגלית מגיעה אל הדובר העברי בעשרות ערוצים שכולם רלוונטיים ויומיומיים. היא מגיעה במגע ישיר. חלק גדול מהישראלים נוסעים לחו"ל, שומעים ונזקקים לאנגלית. היא מגיעה דרך התרבות העממית: קולנוע, טלוויזיה, פופ וכמובן העולם הדיגיטלי לענפיו הרבים. לתחומים אלה נחשפים גם ילדים מגיל רך. השיח העברי מוצף בביטויים באנגלית, כגון בילט-אין, פד-אפ, נו-טיים, ביי, סורי, אין, פליז, לב יו, דרלינג, מאמי, גוד, ג'יזס, גוד, וויקאנד, פאק, היי, ביי, גייז, סטרייט, שופינג, קול, דיל,  ביזנס, סלבריטי (בעיקר בצורת הקיצור סלב), ניו אייג' ועוד.

גילוי לשוני חשוב של הרב תרבותיות הוא מה שקרוי 'הניב המזרחי'. היהודית המרוקאית ויתר שפות היהודים מצפון אפריקה החלו בעשורים האחרונים להיות נוכחים בשיח. הוא מקבל ביטוי במגוון תחומי הלשון: אוצר המילים, התחביר, ההגייה. הייחוד של הניב המסרחי נעוץ בכך שהוא מושפע במובהק מן הערבית היהודית העומד בבסיסו. אבויה (אבא), חְשומה (בושה), בְשָלָה (טיפשה), שְלוּח (חסר תרבות). ובראש כפרה, חנון, להבריז פרחה ועוד. לצד אוצר המילים יש לניב המזרחי נוהגים תחביריים ייחודיים שגם הם נשמעים ומשמים בלשון הדיבור הישראלית.

המבטא הישראלי והניב המזרחי

המכנה המשותף לכל מה שהעליתי כאן הוא שמדובר ברב תרבותיות שאין לה מנהיגים. כלומר, לכאורה כור ההיתוך מונחה על ידי קברניטי המדינה החברה והתרבות, והרב תרבותיות משיבה לו בתהליכים מעין סטיכיים. אבל התיאור הזה רחוק מן האמת. כור ההיתוך מלמעלה הוא אירוע היסטורי קצר ימים, שבוודאי גם נעשו בו עוולות כלפי תרבויות מגוונות, ולא רק כלפי מזרחיים. אבל, כאמור, כור ההיתוך האמיתי גם הוא צומח מלמטה, מן הרצון של קהילות ובודדים החיים בישראל להשתייך, להיות ישראליים.

לתהליך הזה יסודות משפיעים בהיבט הסוציולוגי, וגם תהליכים פנים לשוניים, ובראשם מה שקרוי 'מבטא ישראלי'. בתחום הפונטיקה פועל כור ההיתוך במהירות וביעילות. מבטאים, אופני הגייה והטעמה נעלמים מפני הדרך בה מדברים עברית בארץ ישראל. לכך תרמה גם ההחלטה החשובה של בן יהודה וחבריו לאמץ את ההגייה הספרדית, ובכך הוצאו לכאורה הן ההגייה האשכנזית והן ההגייה התימנית מן הנורמה הלשונית, ולכל היותר נותרו מהן עקבות בפולקלור ובזמר. ואף על פי כן, הפונטיקה הישראלית היא תערובת של השפעות, וניצחה בתהליך לא מכוון ההגייה האשכנזית דווקא, והעיצורים הגרוניים והנחציים נעלמו בפועל מן השפה.

כור ההיתוך הלשוני בא לידי ביטוי לא רק במבטא, אלא בנוהגי דיבור המאתגרים את הדקדוק הנורמטיבי, השפה התקנית, שהיא לכאורה נציג כור ההיתוך מלמעלה. זה התממש בדרך שבה למדנו לשון בבית הספר, או בספר התקנות "ודייק". משורשי העשב צומחים נוהגי הדיבור שלהם קרא חיים רוזן עברית ישראלית, ודווקא הם מייצגים איזו לשון כל ישראלית. בלשון הכל ישראלית לא אומרים וּבְבְית הספר אלא וְבַּבּית ספר, או בַּבֶּצֶפֶר. בלשון הכל ישראלית אומרים ח'נוכה ופ'ורים, רח'ובות וב'ת ים, ד'ווקא ולג'מרי במלעיל ולא במלרע. בלשון הכל ישראלית השוואים הנעים והחטפים הפכו מחד לשוואים נחים כמו 'כְביש' ו'שְתיקה', או לתנועות שלמות כמו מֶדַבֵר ולֶהַסכים.

באופן פרדוכסלי דווקא הסלנג הרב תרבותי הוא מניע של כור ההיתוך של שורשי העשב. הערבית הפלסטינית והיידיש וכן הניב המזרחי המאתגרים את כור ההיתוך הלשוני הופכים לנחלת כלל הדוברים הישראלים בשיחת יומיום, ומאבדים את המיתוג הלשוני המקורי שלהם. זה מתחיל להשפיע גם על חדירת האנגלית הגלובלית לשפה הישראלית, אם כי היא עדיין משדרת זרות מסוימת.

חיים בכפיפה אחת

ההיסטוריה המתועדת, שאותה כותבים המנהיגים, משקפת לעיתים קרובות זרמי מעמקים ותהליכים הצומחים מלמטה ללא כיוון. בראשית ימי המדינה נכתבה ההיסטוריה של כור ההיתוך היזום, המדיניות המוצהרת, שהיה כאמור קצר ימים ודל הישגים, אם כי הותיר צלקות לטווח הארוך באוכלוסיות שונות. בהיפוך היסטורי דווקא הרב תרבותיות, שצמחה מתוך המגוון הישראלי, זוכה בעשורים האחרונים לתמיכה יזומה, ממוסדת וממומנת. הדבר מתבטא בתחומים שונים כמו מוזיקה, מזון ולבוש, ימי מועד ספציפיים כמו מימונה וסיגד, וגם בתחום תרבותי לשוני: חוכמת הפתגם העממי, או חוכמת הסבתא. את התהליך מובילים דווקא בני הדור השני את נושאי הדגל הרב תרבותי, כמעין תיקון לאובדן נכסי התרבות של הוריהם וסביהם. אחד הגילויים בתחום הוא עבודת שימור מרשימה של פתגמים, ניבים ומטבעות לשון מכל תפוצות ישראל. ספרי פתגמים ומטבעות לשון יצאו בשנים האחרונות כמעט בכל תפוצה. יידיש ולדינו, ארמית ואמהרית, עירקית, תימנית ומרוקאית ועוד. בצנרת שפות ותרבויות נוספות. מגוון התרבויות הישראלי זוכה להכרה, מימוש ושימור לדורות הבאים.

דווקא השפה, שבה כור ההיתוך הטבעי מובהק כל כך, מעידה שאין כור ההיתוך מוציא את האפשרות הרב תרבותית, אלא הם חיים בכפיפה אחת ומשלימים זה את זה.


1