העברית בין שפת אם לשפת אב

רוביק רוזנטל | 12 ביולי 2022
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בכינוס "שפת אם" במכללת שנקר, 11.7.22

בהיסטוריה המפותלת של העברית ספגו יהודי התפוצות ויהודי ארץ ישראל 'שפת אם' טבעית, שהייתה לאורך מאות רבות שפה שאינה עברית, לצד 'שפת אב' ששימרה את העברית כלשון קודש. בישראל המודרנית החלוקה המגדרית שינתה את פניה, וגם נוצרה תופעה חדשה: שפת סבתא וסבא

 

שפת האם של היהודים באלפיים השנים האחרונות לא הייתה עברית. העדות הבולטת לכך היא בספר נחמיה: "בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדּוֹדִיּוֹת עַמּוֹנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. וָאָריב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים: אִם־תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם־תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם".

הרמב"ם מוסיף על כך: "כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'".

נחמיה מאשים את הנשים האימהות, באובדנה של השפה היהודית, היא העברית בניב היהודי שבה נכתב התנ"ך, ובה דיברו ביהודה לאורך מאות רבות של שנים. את האובדן חזה בארץ ישראל, אבל לא רק הנשים תרמו לאובדן שפת היהודים. האובדן הגדול של העברית כשפת אם התרחש והתעצם בגלויות שהלכו ותכפו, והאבות תרמו לו לא פחות מהאימהות. חל על הדוברים היהודים שחל על חברות מהגרים ברחבי העולם וההיסטוריה – הם מסתגלים לשפת הסביבה. לפעמים זה נמשך חצי דור ולפעמים יותר, אבל התהליך מובהק. חכמי המשנה התנאים עוד דיברו בשפת ארץ ישראל, בניב הגלילי שהיה גם שפת האם וגם שפת האב. כשגם הם יצאו לגלות היא פסקה להיות שפת אם, ודורות חדשים כבר לא שמעו אותה ולא אימצו אותה אלא את שפת הסביבה, ובמקרה של האמוראים – הארמית. על פי נוסח התלמוד אנחנו מבינים שבשפת היומיום שלהם, שפתם הטבעית, היא שפת האם, הארמית הייתה שפתם, גם ביישוב שעוד נותר בארץ ישראל, ויצר את התלמוד הירושלמי.

כוחה של לשון הקודש

עד כאן אחריות האם והאב לאובדן העברית משותפת. ככלל, במהלך עניינים רגיל שני ההורים אחראים לשפת הצאצאים. לכן המונח "שפת אב" כמעט לא משמש בדיונים על שפות שונות. שפת האם היא השפה שהילדים נולדים אליה ושומעים אותה עוד לפני שראו צורת אות, והמונח מתייחס לכך שהאימהות היו הבית, המשפחה, בית הגידול והמערכת המקיפה את הילדים, בעוד האבות כמעט לא נכחו בחייהם. אלא שאז התרחש האירוע הדרמטי סביב המונח 'לשון הקודש', היא העברית של הכתבים הדתיים. תחילה היא יוחסה רק לתנ"ך, אבל בהמשך גם למשנה ולטקסטים עבריים-ארמיים בתלמודים. הדרמה היא בהענקת קדושה לשפה, ובכך היא זכתה לשמירה ולהגנה הלכתית. אחד מיסודות השמירה הזו הוא הדרת הנשים מהלימוד והקריאה בכתבי הקודש, ומעתה ואילך נוצרה ההבחנה בין שפת האם שהיא השפה הטבעית, שפת הסביבה, לבין שפת האב, שהיא שפת הלימוד, התפילה, כתיבת ההלכות ועוד.

הגורל ההיסטורי העניק לשפת האם היהודית פיתול בעלילה. היהודים לא התבדלו מסביבתם רק בשפת הכתבים הקדושים, לשון הקודש המסוּרה רק לאבות, אלא גם בהתקבצות בקהילות סגורות ובהווי שבו שמרו על זהותם ועל מנהגיהם. לכך היו שותפות כמובן גם הנשים, ובמידה רבה הן היו מרכזיות ביצירת ההווי היומיומי, לצד הגברים שיצאו ללימודים או לעבודה. בתהליך איטי אבל עקבי החלו להיווצר בקהילות היהודים השונות שפות מיוחדות, מעין דיאלקטים הנשענים על שפת הסביבה ומערבים בתוכם מילים מן העולם היהודי, החג, הסמלים והעקרונות המנחים של ההלכה. התהליך התעצם כאשר היהודים כדרכם החלו לנדוד ברחבי אירופה מזרחה וגם דרומה. כאשר הביאו איתם את שפת הסביבה המקורית, היא החלה להתערב בשפת הסביבה החדשה, כפי שקרה ליידיש. שפות היהודים גם שימרו בלי דעת דפוסי שפה עתיקים של שפות המוצא, בעוד אותן שפות השתנו עם הזמן.

שפות היהודים הפכו הלכה למעשה בתפוצות לא מעטות לשפות האם במלוא מובן המילה, כיוון שהמפגש של הילד עם השפה היה בראשיתו במסגרת המשפחה והקהילה היומיומית, לפני שהבנים נחשפו ללשון הקודש במוסדות הלימוד. תוצר משנה של התהליך הוא מעט אירוני – העברית שהודרה משפת האם, חזרה במינונים שונים אל שפת האם היהודית. התהליך התרחש בכל תפוצה יהודית כמעט.

השפה שינקתי עם חלב אמי

גלגולי שפת האם עוברים פיתול ואפילו מהפך נוסף כאשר פורצת לעולם היהודי התנועה הלאומית, הציונות, ומביאה מאות אלפי יהודים מתפוצות רבות לארץ ישראל. עכשיו מתערבבות ברחוב הישראלי המתהווה עשרות שפות אם. בני הדור השני למהגרים סופגים אותן, שומעים ואף מדברים, אבל  זו כבר אינה שפתם. הצברים הם מעתה נושאי מהפכת העברית, והם נפרדים משפת האם גם מפני שהסביבה של בני גילם מדברת עברית, ומעתה זו שפתם בגן הילדים ובבית הספר. מכאן המשפט האלמותי של אפרים קישון – ישראל היא המדינה היחידה שבה ילדים מלמדים את אימם את שפת האם.

גם חלק מן המהגרים נטשו את שפת אימם כדי להתערות בחברה החדשה, אם מטעמי פרנסה או מטעמי אידאולוגיה. תפקיד ייחודי יש כאן לסופרים מהגרים, בעיקר כאלה שהגיעו בגיל צעיר ולא התקשו באימוץ העברית. בטקסטים שלהם אנחנו מגלים געגועים לשפת האם, שאינה עברית.

אבות ישורון כותב ומדבר רבות על השפה שאותה עזב, יידיש,  והשפה שאליה התקדש, עברית: "שברתי להם את לשונם מאסתי את היידיש", "עזבתי פרלמוטרים יהודים עזבתי שפתם", "עזבתי ארץ עזבתי שפה עזבתי עַם עזבתי עיר". לשפתו החדשה הוא קורא תל-אביברית. על השפה הזו כתב את השורה המפורסמת "העברית שלי לא נקייה, העברית שלי חפ לפ ומדברת חפלפות ושטויות כי לא מספיקייה".

הסופר סמי מיכאל ראה איך סופרים סביבו לא אימצו את הכתיבה בעברית ונעלמו או איבדו את מעמדם. לאחר שהתקבל חוק הלאום כתב על כך את השיר הבא:

"אני כותב עברית אבל לעולם לא אשכח/ כי ערבית היא השפה שינקתי עם חלב אמי,/ כי ערבית היא שפת אהבתי הראשונה,/ וכי בערבית דיברתי עם אמי עד אחרית ימיה,/ שפת המולעקאת,/ שפתו של סמאוואל היהודי בן ערב./ סופר עברי אני שבדמו זורמת גם הערבית".

אחרי העברית צריך לחזר

האם השפות השונות שספגו בני הדור הראשון בארץ ישראל בילדותם לצד העברית היא 'שפת אם' במלוא מובן המילה? והאם יש בארץ ישראל של היום משמעות ל'שפת אב'? ההפרדה הזו יכולה לשמש במסגרת רעיון המדגיש את הטבעיות האינטימיות של השפה הראשונה של המהגרים מול העברית כעבודת כיבוש, כאידיאולוגיה, כחלק מהדת הציונית-חלוצית. כך היה במשפחתו של מיכאל ששר, שאביו התעקש לדבר עברית כציוני נאמן, אימו התעקשה שלא ללמוד עברית ודבקה בגרמנית, והוא נאלץ לתווך ביניהם. גם הסיפור המיתולוגי על דבורה בן יהודה השרה לבנה איתמר שיר ברוסית, ואליעזר מתגולל עליה בצעקות, מחזק את הבהחנה הזו.

עם זאת במבחן הניסיון זה לא בהכרח כך. המעמד הדתי-אידיאולוגי של האב מול העמדה האינטימית-ראשונית של האם כבר לא נחלק בחלוקה מגדרית מובהקת. בתעלול היסטורי-לשוני נושאות הדגל הראשונות של תחיית הלשון היו נשים דווקא – הגננות הראשונות, בגני הילדים, שהיו אחד הגורמים המובילים בהצלחת פרויקט הנחלת העברית ביישוב. לצד לוין קיפניס, המשורר הלאומי של הילדים, כתבו שירים עבריים לילדים לאורך השנים משוררות רבות, רובן מהגרות כמו פניה ברגשטיין, מרים ילן שטקליס וימימה צ'רנוביץ', והשירים היו לנכסי צאן ברזל. גם במשפחות החלוקה הייתה רנדומלית, כאשר במשפחות לא מעטות שררו שפת אם ושפת אב, ושתיהן לא עברית, כמו במקרה של הסופרת שרה שילה, שאביה דיבר ערבית סורית ואימה ערבית בגדדית. במקרה הפרטי שלי אני כותב בפרק הראשון של "מסעותיי עם העברית":

"כאשר מת אבי מתה אתו השפה הגרמנית. שערי האָרי הבלונדיני הפך שחור, לחיי הדשנות הצטמקו. הושלכתי לבדי, ילד צנום, עגום עיניים ומצויד בגומות חן, אל העולם המאיים שבחוץ, שבו דיברו בשפה אחרת. המילים הגרמניות הנוקשות והעגולות, הארוכות, שהיו לי חומת מגן, לא עברו את סיפו של גן הילדים. הן לא זמזמו ברחובות. אוּנמֶקְלִיש. נַטִירְלִיש. אָח זוֹ וואס. נוּן. שתי נקודות האומלאוּט שנסכו בגרמנית רוך מסוים נעלמו, ונותרו רק תנועות ברורות. אוּ. אִי. אָה. אֶה. אוֹ. ... הייתי ילד יְתום שפה, והייתי צריך לאמץ לי אחת ולהיות לה לחתן. העברית הייתה שם, אבל היא לא חיכתה לי ככלה לחתנה. שפה קשה, חסרת חן, מחפשת את דרכה בעולם, ואני הייתי צריך לחזר אחריה. ... אחרי העברית צריך לחזר. אבי, שאהב נשים, החליט שהיא אינה שווה את המאמץ. הוא לא ידע עברית עד סוף ימיו הקצרים".

גם במקומות שבהם מככבת בישראל של היום 'לשון הקודש', היטשטשה ההבחנה המגדרית. עדיין התפיסה של 'הגבר הלומד תמיד' שולטת בחברה החרדית בכיפה, וגם הגיעה לעיתים למחוזות האבסורד עם הקונספט החדש "עקרת הבית המפרנסת". עם זאת נשים דתיות לומדות יותר לימודי קודש, מסיימות אולפנות ורבות ביניהן נאבקות למעמד בבתי הכנסת, במוסדות הדת ובמוסדות הלימוד.

גם בדפוסי ההורות המודרנית מיטשטשת משמעות ההבחנה המגדרית, ואתה תפיסת 'לשון האם' כפשוטה. האבות שותפים יותר לגידול הילדים, ולמעשה אנחנו מתקרבים למונח האנגלי הרומנטי פחות אבל המדויק יותר מאשר 'שפת אם': first language, 'לשון ראשונה'. במשפחות רבות מוותרים על בלעדיות השפה העברית ומדברים בשתי שפות, בכוונה משותפת של שני ההורים. תורמת לכך העובדה ששפות היהודים הולכות ונעלמות.

עם זאת גם כאן זוכות שפות האם הנשכחות שהעברית כבשה את מקומן כ'שפה ראשונה' או 'שפת הורים' לחזור לבמה במסגרת מהלך רב חשיבות, המהלך הרב תרבותי. במקרה הישראלי רב תרבותיות היא חיבור של בני הדור השני והשלישי לתרבות שהביאו הוריהם או סביהם, כאשר השפה היא חוט השדרה של התרבות. למשל, אלמוג בהר שנולד בישראל נתן לכך ביטוי בשירו הידוע:

הָעַרְבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת./ חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן, מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה./ יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי./ מִסְתַּתֶּרֶת מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

בזכות סבא אני מבין יידיש

במקרים רבים נושאי הדגל של החזרה לשפות האם הם בני הדור השלישי, ואת השפה אליה הוא מתגעגע יש לקרוא 'שפת הסבתא', אם כי גם כאן לא תמיד מדובר בהבחנה מגדרית. באופן מפתיע, חיים אורון, ג'ומס, הצבר החילוני מתגעגע בספר על חייו שייצא בקרוב לשורשיו ביידיש, ואל מי שממנו ספג אותם, סבא זאב:

"הבית שלך היה חילוני, אבל אתה מזכיר סבא שומר מסורת.

סבא זאב. הוא נפטר חודשיים שלושה אחרי הבר מצווה שלי. סבא גר אצל רוחל, אחות של אמי, היה מגיע אלינו כל שישי אחר הצהריים וגר עד יום ראשון, והיה ישן איתנו, יאיר ואני, במיטה, מיטה זוגית נפתחת.

סבא זאב היה משמעותי בחייך?

בהחלט היה נוכח ומשמעותי, ולכן אני יודע היום יידיש. ההורים דיברו ביניהם יידיש כדי שלא נבין, אבל עובדה שאם תשים לי דזי'גן ושומכר אני אשתַפֵּך. בזכות סבא אני מבין יידיש. אם ידברו יידיש בקרבתי אבין הכל. לא פעם הלכתי להצגה ביידישפיל והבנתי הכל. היידיש מחברת אותי. כמו שאומרים, עברית מדברים, יידיש מידַבֶּרֶת. יוֹ, איך קֶן רֶדֶן יידיש".

בני הדור השני ואף השלישי הם נושאי הדגל הרב-תרבותי, כמעין תיקון לאובדן נכסי התרבות של הוריהם וסביהם. אחד הגילויים בתחום הוא עבודת שימור מרשימה של פתגמים, ניבים ומטבעות לשון מכל תפוצות ישראל. ספרי פתגמים ומטבעות לשון יצאו בשנים האחרונות כמעט בכל שפה יהודית, בתרגום צמוד לעברית. יידיש ולדינו, ארמית ואמהרית, עירקית, תימנית ומרוקאית ועוד. בספר "חתונת ארטישוק גירושי שזיפים" שהוצאתי עם מרכוס חנונה הוא מביא פתגמים מיהדות מרוקו שאסף בין הסבתות הזוכרות. בפתגמים האלה מסתתר מהלך כפול: פתגם, ומתחתיו בשינוי הגייה קל פתגם נוסף, המַעְנָה. את המַעְנָה זוכרות רק הסבתות.

מגוון התרבויות הישראלי זוכה להכרה, מימוש ושימור לדורות הבאים. פגשתי לא מעטים העוסקים בעבודת האיסוף והשימור, והתיאור החוזר שלהם לתהליך הוא פגישות עם נשים זוכרות, עם הסבתות, כי בדורות ההם הן היו נושאות חוכמת הפתגם העממי, והן העבירו את זה לדור שאחריהן. אז הנה, למרות הכל, גם בישראל של היום מדובר יש חיים לשפת האם, או לפחות לשפת הסבתא. 


1
תמונה ראשית
עוד בנושא