שאל את רוביק

'אני אגיע מאוחר' מכיל עודפות, שהרי 'אגיע' מתייחס ל'אני' המדבר. עם זאת אין מדובר בשגיאה, ולפעמים הדגשת ה'אני' חשובה. למשל: "אשתי תגיע בזמן, אבל אני אגיע מאוחר".

שתי הצורות, 'חברה אם' ו'חברת אם' נכונות, וכך גם הצורות המיודעות. זאת בעקבות הצורות התקניות שנקבעו על ידי האקדמיה ללשון: 'חברת בת' לצד 'חברה בת'.

הניסוח מדויק ובוודאי נכון. מילת הברירה 'או' יוצרת מצב שבו 'מחייב' מתייחס באופן שוויוני לשני צידי משוואת הברירה.

שתי הצורות תקינות, ובמקרה זה גם משמשות לאותה משמעות או כוונה, אם כי הן מדגישות היבטים סמנטיים שונים. 'שלח לי...' הוא בקטגוריית פעלי הנתינה נוסח 'תן לי', 'מסור לי'. 'שלח אלי' מדגיש את פעולת ההעברה מנקודת לנקודה, דוגמת 'העבר אלי'.

'מכהן' או 'משמש' וכן 'משרת', הן מילים בשדה הסמנטי של מילוי משרות, ובמקרים אלה נדרשת מילית היחס כ-. 'שק אגרוף' אינו משרה אלא דימוי ולכן אין צורך במילית זו. שק חבטות מקורו באנגלית: punching bag. הוא כלי עזר באימוני האגרוף ולכן נקרא גם 'שק אגרוף'. בשני המקרים ובשתי השפות הוא דימוי לאדם או מוסד הזוכה לביקורת קשה, לענישה לא מידתית ועוד.

שם הפועל של גזרת נחי ל"ה ( לו"י) הוא תמיד בסיומת –וֹת: לראות, לשַנות, להתוות – וגם לייפות. מבנה זה אכן שונה מגזרות רבות אחרות שבהן שם הפועל אנלוגי לצורות העבר והעתיד - שכב, ישכב - לשכב, השמיט – להשמיט, שיפר - לשפר וכך הלאה.

במקורות 'הסתכל' מופיע תמיד בתוספת ב', כמו "אל תסתכל בקנקן" ומופעים רבים אחרים. פירושו כאן 'התבונן ולמד', בעקבות השורש סכ"ל/שכ"ל המדגיש את המחשבה וההבנה. בעברית החדשה עיקר השימושים ב'הסתכל' מתייחסים לצפייה בדבר מה, וכאן התאימה יותר המילית 'על'. כמובן שאין ב'הסתכל על' כל פסול.

'עוד לפני' מייצג לכאורה עודפות, אבל עודפות אינה בהכרח שגיאה ולפעמים היא מתבקשת. 'עוד' משמשת כאן להדגשת העובדה שדבר מה מסוים התרחש לפני זמן רב, או לפני אירוע מסוים.

המשפט תקני בהחלט, וזאת מכמה היבטים. ראשית, 'זאת' כבר במקרא אינה רק כינוי רמז לנקבה אלא גם כינוי רמז סתמי המתאים לשני המינים. שנית, אפשר לומר ש'זאת' מתייחסת ל'תופעה' ולא ל'חוסר שוויון'. אם רוצים למנוע פרשנויות שונות עדיף להשתמש במקום ב'זאת' בכינויי מושא: 'אותו' (חוסר שוויון) או 'אותה' (תופעה).

'כֵנֵה' במשמעות מי שתוכו כברו נכנס לשימוש במקום 'כֵן' תקופה מסוימת, כנראה כדי להבחין בין 'כן' במשמעות אישור או חיוב, לבין 'כן' במשמעות אדם שפיו ולבו שווים. למילה אין בסיס במקורות, ותוספת ה' שניתנה ל'כן' אינה מוצדקת.

הדרך התקינה מחייבת את התוספת 'שבו': הזמן שבו עסקת, הדרך שבה הלכת ועוד. יש גם נטייה לתר על ש-: הדרך בה הלכת, היום בו עסקת. יש רואים בה שגיאה אך ספק אם היא פסולה.

סדר המילים בעברית הוא גמיש. יש אמנם דרכים מקובלות יותר ופחות, אך אלה אינם כללים מחייבים. במקרה שבשאלה הראשונה מופיע במשפט הראשון מושא ישיר (את ביתה) ואחריו מושא עקיף (בבוץ), וזו הדרך המקובלת יותר, ובמקרה השני הסדר מתהפך, ומעניק למשפט אופי מעט ספרותי יותר. במקרה השני, 'אני שומע' הוא במבנה כינוי גוף+פועל המקובל בעברית של היום, בעוד 'שומע אני', פועל+כינוי גוף (ותחבירית: נשוא לפני נושא) הוא בעל אופי ספרותי, ואופייני בעיקר לשפת המקרא.

'אינו ביטא' הוא בהחלט שיבוש. הדפוס 'אינו הלך' או 'אינו ילך' מוכר כשיבוש מתפשט בין דוברי העברית בעיקר בדורות חדשים, אבל הוא שיבוש לכל דבר. אין אפשרות להשתמש ב'אין' לנטיותיה לפני פועל בעבר או בעתיד, אלא בבינוני בלבד. העובדה שמדובר בהוצאה רצינית כמו רסלינג מטרידה בהחלט.

השימוש בצורות הווה לתיאור אירועים בעבר או בעתיד פשה בעברית מסיבות שונות, אך אין כאן שאלה של תקינות אלא של סגנון. אנחנו מתארים אירוע בעבר או בעתיד כאילו אנו צופים בו בזמן אמת. לשימוש הזה בעתיד יש גם שורשים במקורות, כמו בסיפור אלישע: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" (מלכים ב ד). השימוש ב'הולך' כפועל עזר אכן מושפע מאנגלית, שבה going to מקדים פעלים רבים. השימוש הזה הוא בעל אופי דיבורי אם כי פשט גם לתקשורת, ומוכר כבר משנות החמישים, כמו המשפט הבא בעיתון 'הבוקר' מנובמבר 1957, בטקסט בעל אופי דיבורי, במדור "גלויות מבית המשפט": "חבר'ה, הולך להיות היום משפט עצום".

שני השימושים נכונים, אך ההקשר שונה. 'שומר על הבית' פירושו מגן על הבית, דואג שהבית לא ייפרץ או ייהרס. 'שומר את הבית', או 'שומר את האוצר', 'שומר את כתב היד' פירושו מחזיק בדבר מה כקניין. הגבול בין השימושים האלה אינו חד.