שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. עקב עומס השאלות לא נוכל להשיב על יותר משאלה אחת בשבוע, נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
331
עפרה שטרית שואל/ת: אני מלמדת בבית ספר בצפון קרוליינה. השבוע, כשהתחלנו ללמד על פורים, עלתה השאלה מה מקור האות ה' בפעלים כמו 'נרעישה', 'נרימה', 'נגילה' ועוד. נודה לך אם תוכל להאירה את עינינו ?
רוביק עונה:
הדוגמאות שהביאה עפרה קרויות "עתיד מוארך", והן הדרך המקראית להפוך את העתיד לציווי, כמו ב"בית יעקב לכו ונלכה". צורות אלה מופיעות רק בגוף ראשון יחיד ורבים ('אשמרה', 'נצאה' וכדומה), ויש להן אופי של דרבון, מעין ציווי שאדם מצווה לעצמו. בעברית החדשה יש שירים לא מעטים שבהם יש שימוש בצורה הזו, הנחשבת מליצית, ויש אפילו דוגמאות לציווי מוארך, כמו באינטרנציונל בלבושו העברי, בתרגום שלונסקי: "קום התנערה עם חלכה". יש במקרא גם עתיד מקוצר, שבו הופכים את העתיד לציווי בגוף שני: "אל תפן" במקום "אל תפנה", וכאן הוא יבוא בדרך כלל בציווי שלילה. זו ההזדמנות להזכיר שבעברית החדשה הציווי כמעט נעלם, והעתיד מחליף אותו במקרים רבים, ולא בצורה המוארכת.
332
שואל/ת: מתי נקבע שאחרי אות השורש צ' בבניין התפעל לנצח תבוא ט', ומדוע?
רוביק עונה:
העיקרון נקבע בשפת המקרא (כמו בפועל הצטדק, ספר בראשית). כאשר פ' הפעל היא צ', חל מסיבות של קושי בהגייה שיכול בינה לבין ת' הבניין (נסו להגיד "התצלם, התצלצל"). כיוון שצ' היא אות כבדה, הלכה הת' בעקבותיה והתחלפה באות הכבדה ט'. תהליך דומה בעקרון חל ב"הזדרז" ודומיו, אבל כאן ת' הבניין התרככה לד' בעקבות ז' הרכה.
333
שואל/ת: תמהני מדוע אין דגש קל במילים "קִרבה" ו"שִכבה"?
רוביק עונה:
הצורות האלה במשקל פִּעְלָה מופיעות כך כבר במקרא וכמובן שלא שונו. לעומתן חרפּה ועמדּה המקראיות מקבלות דגש קל. צורות חדשות במשקל הזה יופיעו עם דגש, כמו זקפּה. המחקר הבלשני קובע כי המילים קרבה ושכבה אינן מאותו מין: קרבה היא במשקל פִּעלה, והיעדר הדגש הוא ככל הנראה בגלל הרי"ש (כמו במילה שרביט). המילה שכבה מופיעה במקרא רק בצורת הנסמך.
334
נמרוד מירושלים שואל/ת: מדוע שלילה של ציווי נאמרת לעתיד? למה אומרים "שב", אבל כשרוצים לשלול אומרים "אל תשב"?
רוביק עונה:
השלילה הקדומה של הציווי נפוצה בתנ"ך, בעיקר באמצעות "אל", וגם באמצעות "לא", כמו בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך". מילת השלילה בהקשר זה מכילה את יסוד הציווי, והדבר מייתר את הצורך בצורת ציווי מיוחדת של הפועל. יש רואים בצורה זו "ציווי מעודן".